בפסח 2007 הייתי בטיול תיירותי בסיציליה ובמהלכו הפלגנו במעבורת לאיים האיאוליים שמצפון וביקרנו בוולקנו ובליפארי. זו קבוצת איים געשיים בים הטירני על הקו שבין האטנה בסיציליה והווזוב שבאיטליה. הם נבחרו בשנת 2000 כאתר מורשת עולמית בזכות ערכי הטבע המיוחדים שבהם. ראיתי את האיים מונחים בים הכחול ואמרתי לחברי שאני חולם על מסע קיאקים ביניהם.
עברו שלוש שנים והחלום התגשם.
08.10.10
הגעה לאי וולקנו.
המשתתפים:
שגיא ואון- מדריכים- "תזהרו ממעבורות" ושרותי גרירה.
אן ויוהן- משבדיה, המתוקתקים.
ג'ון פלין מאנגליה- בן 70- אנרגטי אך ממושמע.
דרור רוזנסקי- המסודר. (לטענתו).
אריאל אשד- השקט.
דן פסטרנק- הג'ינג'י.
ניר גולן- הדוקטור.
מאדי עוז- חיה ביקום מקביל.
ישראל קיסר- כספית. הגיאולוג.
משה רפפורט- לאט וביסודיות.
צביקה להב- צעיר נצחי וגזבר.
עמיר נדל- הנדל הארסי. D.O.M
.בערב ירדה החשכה על הכפר ולאור פנסי ראש הלכנו לדגום את המסעדה הראשונה שלא העידה על הצפוי בהמשך.
09.10.10
בבוקר כולם מותחים אברים ושואפים את האויר הצח שהגשם הקל טיהר.
ישראל והעיזים כבר על ההר הסמוך.
היום מקיפים את האי וולקנו עם מינימום ציוד וחוזרים לנקודת ההתחלה.
מתארגנים על הקיאקים ואיש אינו מרוצה. אין מקום לרגליים, המושב לוחץ על הירכיים והמושג קיאק לשניים אומר שבלי עזרה קשה להיכנס ולצאת.
פתאום מתגעגעים לאקספלורר הותיק.
דרור קיבל קיאק בתוספת כף נעליים אבל עם מצפן כלול. לאות הוקרה שהסכמתי לחלוק איתו חדר, קיבלתי במתנה זמנית את המצפן האישי שלו ששודרג לאחרונה- גומיות ותפסים חדשים.
כל חמש דקות הוא ניגש לבקר אותו ולוודא שאני מתייחס אליו יפה וכל עשר דקות הוא שואל על האזימוט ומשווה.
עוד נחזור למצפן בהמשך.
ההתארגנות נמשכת ושגיא ואון עוברים ורושמים תלונות. אן ויוהן "מתקתקים" את קיאקיהם וג'ון עושה כל מה שאומרים לו. לימדתי אותו להגיד SABABA
וכל רגע שאלתי אותו מה נשמע והוא ענה: "סבבה".
הראשונים שנכנסים למים בודקים תפקוד, מתגלגלים ו"טועמים" את הים.
המים נעימים, האויר שקט והנוף הררי וירוק.
ממעל צופה עלינו הר הגעש "וולקנו" ומעשן קטורת של גפרית. החול על שפת הים שחור משחור. "זיפזיף פסיכולוגי" אומר דרור.
שגיא מקבץ אותנו לתדריך ומסיים ב- "תיזהרו ממעבורות".
עכשיו מתעוררת דילמה ענקית: האם להקיף עם כוון השעון או נגדו? הוחלט עם.
יוצאים לדרך בחתירה רגועה ומנסים להתרגל לקיאקים. הנוף אופייני לאזור וולקני עם חופים סלעיים, צוקים, מערות ומעברים צרים. מזכיר את הנוף באיי שטלנד. לפתע מופיע תיש מקורנן ופרוע המדלג על הסלעים ופועה בבהלה למראה החותרים המפרים את השלווה. החופים החוליים נדירים וקשה למצוא מקום לנחות לארוחת צהריים.
בין המערות נתקלנו בנקבה באורך עשרות מטרים. נכנסנו מצד אחד לחשכה ויצאנו מצד שני כשראינו את האור בקצה.
סיימנו לחתור בשעה מוקדמת ויצאנו לטפס על הוולקנו. הליכה מאומצת במשך כשעה הביאה אתנו לגובה שלוש מאות מטר אל המכתש שבשוליו פליטות של אדי מים וגופרית. הנוף מלמעלה מרהיב. ים כחול ואיים הררים. ראינו את מסלול יום המחרת וגם את הימים שיבואו.
בערב הלכנו למסעדת Vincenzino המומלצת ואכלנו ארוחה סיציליאנית אמיתית. דרור לקח אחריות והזמין לכל השולחן קערות מולים לפתיחה, אלו הגיעו עם יינות הבית לבן ואדום שהוגשו בקנקנים. גם בירה Messina הצטרפה לחוויה.
מנה שניה: Secundi Piati) )– Pasta con cozze e vongole פסטה עם פרות ים.
לא נעדרו Fritura mista - מבחר שרצים מטוגנים.
היה גם Carpaccio di pesche spada – קרפציו דג חרב בטעם שמימי.
היו עוד הרבה הפתעות שמפאת אורך השולחן לא הספקתי לראות ולדגום.
היום נקבעו מטרות המסע וסדר העדיפות:
1. אוכל.
2. הרי געש.
3. חתירה.
חזרנו למלון מתנדנדים ועליזים.
לפני שנרדמנו וידא דרור שפרקתי את המצפן מהקיאק ונרגע רק כשראה שהוא מונח מתחת לכרית שלי.
"מה האזימוט?" שאל לפני שהחל לנחור. (אני נוחר?).
10.10.10
היום מתחיל המסע האמיתי. שימו לב לתאריך המיוחד.
יורדים לחוף עמוסים בכל הציוד ומתחילה הבעיה: " איך הכל יכנס לקיאק"?
(איפה האקספלורר?)
צביקה מנסה לחלק את נכסיו ואני זוכה לשקית פיצוחים.
יוצאים צפונה מהמפרץ השקט לחציה קצרה לאי ליפארי הסמוך.
שוב נוף געשי עם מערות וצוקים זקופים. גם כאן קשה למצוא חוף ראוי לנחיתה ולכן עוצרים לארוחת צהריים מוקדמת בחוף הראשון שמזדמן. שגיא מזהיר לא לשרוט את הקיאקים "כרטיס האשראי שלי יחויב..." צביקה נכנס לשחות ונצרב על ידי מדוזה. את הצלקת על רגלו הוא ינצור כמזכרת גבורה. ניר שהביא רובה דיג מנסה את מזלו אך לשווא.
ממשיכים בצד המערבי של האי ומזג האוויר נעים. המים צלולים וצורות הסלע מגוונות. ישראל מצלם המון.
מגיעים לקצה הצפון מערבי של ליפארי ולפנינו חציה באורך ארבעה קילומטר לאי סלינה והמייצר הוא נתיב מעבורות עסוק. אין חוף מתאים לעצירה לכן מי שלחוץ יורד למים כדי להשתחרר ולתרום אמוניה לים הנקי.
מתחילים את החציה והרוח הדרומית מתחזקת. חיש קל מגיעים לחופי סלינה וגם פה אין אפשרות לרדת. לא נורא, העיירה Rinella לא רחוקה ומלון
L Ariana הוותיק מחכה לנו.
למלון מרפסת הצופה לים וזה כבר גועש. התחזית למחר לא מלבבת ומכינים תוכניות חלופיות. גם פה יש הר געש לטפס עליו. נחכה ל-s.m.s של קרל.
בערב הולכים לפיצריה סמוכה אך האכזבה רבה. איפה Vincenzino ?
11.10.10
מתעוררים ליום סגריר אבל הים נח מזעפו.
התוכנית המקורית הייתה להקיף את סלינה ולחזות בשני חרוטי הרי הגעש הנראים כזוג שדיים תואמים.
בגלל החשש ממזג האויר הגרוע השארנו את התאומות מאחור וחצינו שוב לליפארי. הקפנו את האי מצפון לכוון מזרח והגענו לעיירה Canneta לאתר קמפינג שהיציע לינה בקראוונים או אוהלים במחיר נמוך.
היום עבר ללא ארועים מיוחדים ובערב יצאנו לחפש מסעדה שתתחרה ב- Vincenzino. עונת התיירות נסתיימה והכל סגור. פתאום צדה את עינינו מסעדה ריקה שלא היה ברור אם היא פתוחה או סגורה. למראה קבוצה של 14 איש, חלה התעוררות ובעל המסעדה, המלצר מוקפד הלבוש וגם הטבח מיהרו לערוך שולחן ארוך ולהפעיל את מיזוג האוויר לכבודנו.
כדי לא להסתבך הם הציעו תפריט קבוע- עיסקית, שכללה פסטה ודג חרב מטוגן. "Aqua incluizo" הם אמרו.
ביקשנו יין? "vino aparte" לחוד.
פרות ים? "Aparte"
קינוח? "Aparte"
בסוף נכנס דרור למטבח ועזר לטבח להוציא מהמקררים Cozze e vongole – מולים וצדפות כדי להכניס חיים לתפריט.
בקיצור, היה ברור שאנחנו במסע קולינארי והרמה צריכה לעלות.
קיבלנו גם הופעת ריקוד של ילדה חמודה, כנראה בתו של בעל הבית.
חזרנו לקרוואנים שבעים ושמחים.
מחר חוצים ל-Panarea 14 ק"מ וצריך לקום מוקדם.
לפני עלותינו על משכבנו בואו ניתן כבוד לצביקה הגזבר. התנדבותו לתפקיד כפוי הטובה הייתה מידית ברגע שראה את צרור השטרות המונפים מולו.
יש לציין שמרגע שהפקרנו את כספנו בידיו הוא עשה כל מאמץ להוציאו במהירות וביעילות ולא מנע מפינו כל פרי ים ויבשה או קפוצ'ינו עם קרואסון חם ונימוח.
12.10.10
קמנו ב 6:00, העמסנו את הקיאקים וב- 7:30 התייצבנו בפסטיצ'ריה הסמוכה והמקדימה לקפוצ'ינו וקרואסון שהוזכרו בפרק הקודם. גם המרכול הסמוך הציע לנו ממרכולתו לארוחת הצהריים שתבוא.
יוצאים לדרך לאי פנראה שממול. הים שקט אך תוך זמן קצר מתעוררת הרוח ומכה יחד עם הגלים מימין.
שגיא מקבץ אותנו סביבו ואון במאסף. אנו נאבקים לשמירת כוון בגלים בגובה 1-1.5 מ' וברוח 10-15 קשר וזה עולה (תלוי מי מודד?).
דרור נלחם בקיאקו הבוגדני בעל הנטיות הימניות ומרגיש שהוא הולך ושוקע. החשד הוא בחורים בקרקעית. מגיע גל גדול והופך אותו. גלגול לא מסתייע והוא נפלט. שגיא עוזר לו לחזור פנימה ומחבר חבל גרירה. דרור מבואס כליל והאגו הגברי שלו פגוע אנושות. מהר מאד מסתבר שהגרירה היא משימה בלתי אפשרית ושגיא פותח את התאים ומגלה אקווריומים שבהם צפים dry-bags כמו דגי אבו נפחא. חישוב מהיר מגלה שהמשקל הכללי של הקיאק, הציוד, המים ודרור הוא כ-250 ק"ג . כאן נקבע המושג "קיאק רבע טון".
המים נשאבו בעזרת המשאבה של מאדי שהייתה המשאבה היחידה בקרב 14 חותרים מיומנים. פלא שדאגנו לה כל כך? גם למאדי.
בינתיים הים נרגע, המעבורות עברו ולאחר שלוש וחצי שעות נחתנו במפרץ שקט בפנראה ליד כף מילאצזה שעליו שרידים ארכיאולוגיים מתקופת הברזל.
השמש יצאה גם היא ונתפנינו לארוחת צהריים ולייבוש הציוד. הסתבר שהבעיה אצל דרור הייתה אטימת המכסים הלקויה והגלים חדרו פנימה חופשי. האטמים הוחזרו למקומם וחוזקו ב- duck tape.
לאחר התאוששות ארוכה דילגנו למפרץ הבא להתמקם ללילה. את פנינו קיבלה החשופית הראשונה (ביטוי של ישראל) שהייתה אמנם שזופה ומשוחררת אך דלת אמצעים לצערנו.
לפני הקמת האוהלים יצאנו לסיור באי ומצאנו שכונת בתי מידות צבועים בלבן, כנסיה גדולה, נמל מעבורות ומרכז מסחרי קטן. במכולת פגשנו את אנה-"I am Polish" היא אומרת בגאווה לא מצויה במקומותינו.
לבקשתנו היא ממליצה בלי היסוס על מסעדת DA PINA ואומרת בערבית "מייה פיל מייה" כלומר מאה אחוז. הסתבר שבשבילה כולנו פלסטינאים. מילא.
בירה, קפה וקרואסון על הרציף וחוזרים לחוף להקים מאהל. כלב אחד מסתובב לנו בין הרגליים ומבקש תשומת לב.
הערב ירד ואנו עטורים פנסים, חוזרים העירה לחפש את מסעדת DA PINA ונחשו מי מקבלת את פנינו בכניסה? נכון, אנה הפולנייה.
תוך כדי עריכת שולחן מוקפדת היא מודיעה שמסעדה זו מדורגת במקום 12 בכל סיציליה ומיד היא מונה את רשימת הידוענים שפוקדים את האי: כוכבי קולנוע, זמרים, פוליטיקאים ואפילו חסן וראניה מלכי ירדן וגם גוסטב מלך שבדיה ואשתו. אן ויוהן מלאי גאווה.
התפריט ארוך ומגוון והמחירים כפולים (בעיה של צביקה). המנות מוגשות בכלי קרמיקה מצוירים והיין נמזג בכוסות ענק.
קיבלנו לחם לבן עם שמן זית וחומץ בלסמי לטבול בהם.מקרוני אל-דנטה עם פרות ים. מרק פרות ים. חסילוני ענק על מצע עלי לימון אפויים בתוך נייר כסף. רביולי. קנלוני, יין אדום ולבן, משקאות קלים וקינוח. בדרוג שלנו מסעדת DA PINA נמצאת במקום הראשון ואנה היא הפולניה האהובה עלינו.
דרור שהיה מדושן עונג וכדי לנקום על כל המפלות והקשיים של היום הארוך קם והכריז: "הארוחה הזו עלי..." צביקה מחה חלושות אך קולו לא נשמע.
נפרדנו מאנה "you are my heroes!" הצטלמנו עם "הקושינרה" הטבחית וחזרנו למאהל מי ברגל ומי ברכב- מכונית גולף שמשמשת כטקסי.
במאהל חיכו לנו שתי הפתעות: אחת, למאדי שמצאה את הכלב הנודניק רובץ על האוהל שלה. זה האוהל שכבר כונה בעבר "המלונה" והכלב הצדיק את המוניטין.
השני שהופתע הייתי אני. על הכרית באוהל מצאתי תמונה של נערה עתירת חמוקיים אך דלת לבוש. מאחור היא כתבה (תרגום): עמיר היקר, אחכה לך מחר בשעה 19:00 בסטרומבולי. סודיות מובטחת.... נשיקה גדולה- ג'וליה פררה.
שרלוק שבי התעורר והגעתי מיד לשתי מסקנות: האנגלית טובה וכתב היד הוא של גבר והחשד הופנה אל שגיא הנכלולי וג'ון האנגלי. ג'ון הראה התעניינות בריטית מאופקת והצביע על שגיאת כתיב קטנה שניקתה אותו. דרור לעומתו התערב והעלה תיאוריות קונספירציה שהפנו אליו אצבע מאשימה. לאחר חקירה קצרה הוא נשבר והודה.
פרשנו איש לאוהלו ואני נותרתי לבדי עם ג'וליה פררה.
עד כאן פרק סודות מהאוהל.
13.10.10
הים שקט והיום יפה. יוצאים לכוון סטרומבולי.
תחילה ביקרנו באזור שבו שיני סלע מסודרים במעגל וישראל מסביר שזו ה"קלדרה" – הקדירה. זכר להר געש שסיים את האנרגיה שלו וקרס לתוך תא המגמה שהתרוקן והתקרר. מכאן ממשיכים לחציה באורך 15 ק"מ לסטרומבולי.
האי והר הגעש הפעיל עטורים בענן והכוון ברור. בינתיים הרוח הדרום מערבית התעוררה, הים עלה עוד יותר מאתמול ועננים הגיעו והמטירו גשם. גם המעבורות לא נפקדו.
כדי להאדיר את ההרפתקה הגיע ערפל סמיך והאי נעלם. שגיא שואל את דרור לאזימוט והטלטולים גורמים למצפן להשתגע: "שלושים. לא, שלושים וחמש. רגע, ארבעים" דרור העביר לו את המצפן שנתן לי למשמרת והמשכנו.
כל אחד מהחותרים משקיע את כל כולו במאמץ לשמור כיוון ולהישמר מהתהפכות. שגיא מחלק הוראות:
"Hevre, the wind is going to pick up. beter hurry" ,
ואז הוא לוחץ על המשוט ומראה לנו את גבו הרחב.
און במאסף מחפש את מי לגרור.
אן ויוהן חותרים כמו בספר ולא מביישים את המדינה שייצרה את התיקים הכחולים שכה אהובים עלינו.
ג'ון גם הוא מצדיק את 70 שנותיו.
דרור חותר היום בקיאק הרבה יותר קל מרבע טון ותיכף הוא יוכיח זאת.
אריאל מפגין שוויון נפש מול הגלים המתגבהים.
דן וניר צעירי החבורה מתגברים על המאמץ וצוברים ניסיון.
מאדי מרפרפת מאחור ומתפללת שנגיע כבר.
ישראל לא מתרגש אבל לא מעיז להוציא את המצלמה.
משה רכון על משוטו, שואף ונושף בלחיים מנופחות.
צביקה קיבל משימה לקבץ את אלו שהתרחקו מהעדר ועובר מצד לצד. גם בגרירות שולח את ידו ומסרב להחלפה.
ואני? מה איתי? אני חותר על אדרנלין. ככל שהגלים גבוהים יותר אני מקבל מינון גבוה יותר. שגיא אפילו עשה לי נחת כשצעק: "עמיר, יותר לאט!!!
תוך כדי הבלגן, עברה אן מאחורי דרור ו"חתכה" את זנבו. התוצאה הוא מתהפך בים סוער. הפעם לא איבד דרור את עשתונותיו והתרומם חזרה בגלגול מושלם לתפארת מדינת ישראל. באיבחת משוט שוקם האגו הגברי.
זה הזמן לספר לכם שמוקדם בבוקר החלטתי לוותר על הדייט עם ג'וליה כדי שהיא תשקם לדרור ועתה נאלצתי לחזור לתכנית המקורית.
בינתיים התפוגג הערפל, העננים נסעו לנאפולי, הרוח שככה קמעה וסטרומבולי התקרב. עדיין הגלים גבוהים והחופים סלעיים. הוחלט להמשיך להתאפק ולהגיע ליעדנו- חוף העיירה סטרומבולי ממול למלוננו MIRAMARE.
סה"כ בילינו על המים חמש וחצי שעות. מי שלא השתין בקיאק נפנה מיד הצידה להרוות את החול השחור.
שלוש תופעות בלטו מיד באי: הר הגעש הגדול. הר הגעש הקטן- STROMBOLICCIO ושלישית חשופיות שקיבלו את פנינו בחוף בודד.
בערב סיור בעירה המלאה תיירים וארוחה במסעדת LA LAMPARA – "המנורה" שדווקא הייתה די חשוכה. רמת האוכל הצדיקה את הבחירה.
בשעה 19:00 עלה המתח במסעדה וכל העיניים הופנו לכניסה. האם תבוא ג'וליה כמובטח? היא לא באה וחזרנו לפיצות ולפירות הים.
14.10.10
יום שימשי ונעים. לאחר ארוחת בוקר אופיינית על המרפסת התכנסנו להרצאה של ישראל על גיאולוגיה והרי געש. הוא הסביר את תאוריית הפלטות היבשתיות שהחיכוך ביניהן יוצר פעילות געשית ורעידות אדמה. הוא ציין שעומק הים באזור המגע יכול להגיע ל-2000 מ' . נקודת מחשבה לקיאקיסטים הצפים בקליפת אגוז מעל תהום רבה.
"כדור הארץ משול לתפוח מגמה ואנחנו חיים על קליפתו הדקיקה," אומר ישראל
הנושא העלה שאלות. למשל:
ניר: "מה מונע מההתפרצות להמשך לנצח"?
אריאל: "אתה תוקע נאד, זה נמשך לנצח"?
היום מוקדש לטיפוס על הסטרומבולי. יש שתי חלופות: א. העפלה עד לפסגה בגובה 900 מ' עם מדריך אחר הצהריים כדי לצפות בהתפרצויות בחושך.
ב. הליכה במסלול נמוך ונוח עד גובה 400 מ' לתצפית המאפשרת מבט טוב על הפעילות הגעשית.
הרוב בחרו בטיפוס האתגרי וארבעה במסלול השפוי- אן, יוהן, מאדי ואני.
יצאנו בשעה 11:00 ועלינו בשביל מתון שהראה לנו את נופי האי המקסימים והציע פינות ישיבה למנוחה ותצפית. תוך שעתיים הגענו לנקודה הראשונה בגובה 250 מ' . משם המשכנו ועלינו עד גובה 400 מ' וישבנו לנוח ולצפות.
מדי כמה דקות ההר גנח ופלט עשן שחור ואבנים שהתדרדרו על הצלע ונפלו לים.מראה מרתק של הר געש פעיל.
למטה, על הצוק שמעל הים חכתה מסעדה כדי להרוות ולהשביע את המעפילים ושם התיישבנו למנת דג, סלט, בירה וקפוצ'ינו.
בעודנו מדרגים את המסעדה במדרג טרה-סנטה, קדרו השמיים, ההר כוסה בענן וגשם ניתך. השעון הראה שהגיבורים כבר נמצאים בדרך למעלה. באסה.
בערב כשנפגשנו לארוחה אצל DA LUCCIANO, התברר שרוב הטיפוס האתגרי היה בתוך ענן. בפסגה לא ראו כלום והרוח הביאה אפר וגופרית ישר לפנים. מסקנה, הפדלאות הרוויחו.
דרור מצהיר שהוא הולך עכשיו לתצפית הנמוכה לראות את ההתפרצויות. אחרי הביס הראשון והלגימה השנייה הוא שכח.
15.10.10
היום מוקדש להקפת סטרומבולי.
התחזית מבשרת ים גבוה והוחלט לצאת בכל זאת.
שגיא ואון משיקים את הקיאקים אחד אחד ושגיא מצביע על מצוף במים ומבקש לעמוד מולו ולחכות. כולם מסתובבים פה ושם ורק ג'ון מתייצב מול המצוף ושומר פוזיציה. ממושמע אמרנו?
יוצאים מערבה במטרה לראות את ההר מהים ואחרי כן להשלים הקפה.
לאל הרוח איאולוס יש תוכניות אחרות ומיד כשיצאנו מהצד החסוי קיבלנו רוח וגלים עם סדרות גבוהות עד ששכחנו אפילו להציץ לכוון ההר.
שעתיים נאבקנו בים עד שעברנו את הכפר GINOSTRA ופנינו מזרחה עם הגב לגלים. המשכנו לצד מזרח החסוי מרוח ונחתנו בחוף שקט וחמים ובו שתי חשופיות שהצדיקו את הזום של ישראל. האמת חייבת להיאמר, הן היו יפות רק מרחוק. הפרטים שמורים בכרטיס הזיכרון של המצלמה.
בערב יצאנו כולנו לארוחה במסעדה שלרגלי ההר, מרחק שעה הליכה כדי לחזות בהתפרצויות בחושך. ישראל ודרור החליטו לפצות עצמם על הטיפוס העקר לפסגה ועלו לתצפית הסמוכה, הציבו מצלמות והנציחו את האש.
עד כאן סטרומבולי שהיה שיא הטיול. מחר עוזבים.
16.10.10
6:00 בבוקר בלי קפה ואנחנו על רציף המעבורות. אפילו הדגים עדיין לא התעוררו.
ב- 7:00 מגיעה המעבורת. על מקדם פאניקה שמעתם?
נבלענו עם הקיאקים בבטנה ומיהרנו לחפש את הקפטריה. אן ויוהן איבדו תיק.
מרוב סדר הם שכחו שהכניסו אותו לתוך הקיאק. נרגענו.
ההפלגה מחזירה אותנו לליפארי דרך פנראה וסלינה. למעשה כל המסלול שלנו וכבר נעים להיזכר.
בזמן הפנוי שולף ישראל את המצלמה ומראה את תמונות ההתפרצויות שצילם אתמול ואת הנשים החשופות. נחשו אלו תמונות ענינו יותר?
דרור: "מה אתם מתרגשים, חצי אירופה מסתובבת ערומה בחופים"
אני: "אז איפה הן...?"
כנראה שצריך לבטא את שם האי "ציציליה".
בליפארי פורקים הכל והולכים לסייר בעיר הציורית.
ראויה לציון מסעדת ANFORA שבסמטה שקטה.
ב- 14:00 מתקבצים כולם על הרציף, מתפשטים ומתלבשים ברחוב ויוצאים לקטע הסיום, חזרה לאי וולקנו.
בצד מזרח הים רגוע אך צריך לחצות קילומטר אחד המפריד בין האיים ושם בים הפתוח נושכת אותנו רוח עזה וגלים נשברים שהוגדרו כגבוהים ביותר בטיול.
נאבקנו שעה והגענו לפתחו של המפרץ שממנו יצאנו לפני שישה ימים. הפנינו גב לגלים וגלשנו בזהירות לחוף והנה מלוננו מלבין לעומתנו.
זהו. אנחה קבוצתית. תמונה קבוצתית. לחיצות ידיים ונגמר.
בערב אנו שבים כמובן למסעדת VINCENZINO כדי להתפרע עם מעדנייה ויינותיה. אלוהים שישמור!!!
תם גם המסע הקולינארי. ממחר דיאטה.
תודה לשגיא על הארגון והמאמץ. לאון על העזרה והגרירות ולכל המשתתפים על האחווה והשמחה.
ת.ו.ש.ל.ב.ע.
בריאות ונחת.
שלכם- עמיר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה