יום שלישי, 28 ביוני 2011

הכר את החותר: רועי פרידלר


הוא גר במושב מזור, אי שם בערבות פ"ת, עם נירית ושלושת בניו, עוסק בקופירייטינג, כתיבת תוכן לעסקים ופרסום, חותר כבר 6 שנים בים, בנהר ובגלים, חתר עם המועדון ביוון ובאירלנד ועדיין האתגר הגדול באמת עדיין לפניו.
אז ככה אתה נראה כשאתה יבש?

למה קיאקים?

הים הצית את דמיוני כבר מגיל צעיר. הייתי גומע ספרים על פיראטים, ציידי לווייתנים ומגלי יבשות. בצבא התגייסתי לקורס חובלים אבל שובצתי למסלול של קצין מכונות ופרשתי אחרי שנה, יען כי לזחול בין צינורות מגורזים בבטן של סטי"ל לא תאם את החלומות שלי על מלחמות פיראטים וקריאות "יבשה באופק!". לאחר הצבא שטתי במפרשיות שונות לרבות קטמרנים במועדון לב ים בתל אביב. יום אחד חבר סיפר לי על טיול קיאקים שערך בניו-זילנד והשתכנעתי שאין כמו קיאקים לטיולים והרפתקאות ימיות, שלא לדבר על ההתארגנויות הרבות הכרוכות ביציאה עם קטמרן לעומת כניסה לים בקיאק.

באילו טיולים השתתפת?

השתתפתי ב-2004 בטיול ליוון שהתחיל באי סנטוריני והסתיים בנקסוס. הטיול שילב כמעט כל מה שטיול קיאקים יכול להציע: מזג אויר מגוון, חציות מאתגרות, נופים ואפילו התהפכות (והצלה כמובן) בים סוער. ב-2006 יצאתי עם המועדון לאירלנד, טיול שהצטיין בנופים מדהימים של צוקים, נקיקים ומערות, ותרבות אירית מופלאה שכללה ביקורים בפאבים, בהם בכל פינה יושב איזה אירי עם כלי נגינה וכולם יחד מנגנים ושרים בתאום מופלא.
סקלינג אירי מסורתי

רגעים שלא ישכחו?

הקפת אי ביוון שכל אחד מארבעת הצדדים שלו התאפיין במזג אויר שונה לחלוטין. החל מצד סוער, גלי וגשום ועד לצד בהיר ושקט. באירלנד זכורה לי במיוחד כניסה עם הקיאקים למערה (ניקבה?) חשוכה לחלוטין ויציאה כעבור מספר דקות ארוכות  לים הפתוח במקום אחר לחלוטין. עם זאת, אני בטוח שהרגע המאתגר ביותר עדיין לפני.

תחביבים נוספים?

גלישת גלים בקיאק גלישה - קיאק 666 של WATERTECH ו-WW – קיאק פיראנה S8.
שילוב של גלישה ו-WW

רגע קשה בהיסטוריית הקיאקים?

התהפכות בירדן ביום של זרימה חזקה במיוחד. נסחפתי זמן שנראה לי נצח בין גלים, סלעים ומפלים ולבסוף הצלחתי לקפוץ על סלע שניצב באמצע הנהר. אחרי שלקחתי אויר, הצלחתי לקפוץ לאחת הגדות ולאחר טיול קטן בטבע (בעיקר קוצים) חיכה לי יונתן בגדה השנייה ומשך אותי עם חבל ההצלה שלו. אבל... כאמור... האתגר האמיתי עדיין לפני.

לסיום, מהו אותו אתגר שעדיין לא הצלחת להגשים בכל שנות חברותך במועדון?

להגיע לחתירה של 6 בבוקר, זה אתגר, שעם כל הניסיון, הנחישות ואומץ הלב טרם הצלחתי לעמוד בו.



יום שני, 20 ביוני 2011

עור ועצמות - ההיסטוריה הקדומה של הקיאקים

איפה פה המימשה?
דרך ארוכה עשה הקיאק (קיאק = סירת צייד) מהשימוש בעצמות כלבי ים ושומן לווייתנים ועד לסגסוגות הקרבון של ימינו. הקיאקים הראשונים בהיסטוריה מיוחסים לשני שבטים ששכנו לפני כ-5,000 שנה באזורים הארקטיים של צפון אמריקה וסיביר האינוטים ( ( Inuit והאלואטים (Aleut ). בשלב זה היו בשימוש שני סוגים של קיאקים: קיאקים מעץ קל וקיאקים מעצמות לווייתנים עטופות בעור. בשני הסוגים השתמשו השבטים בשומן לווייתנים לאיטום, כאשר לצורך שיפור הציפה הם מלאו באוויר שלפוחיות שתן של כלבי ים וקשרו אותם לחרטום ולירכתיים. החצאיות המוכרות לנו נתפרו אף הן מעור והיום תפורות לקיאק ולא לקיאקיסט כפי שהן היום. הקור העז שלי המים הארקטיים חייב את האינואטים כמובן להמציא (ולקרוא על שמם) את האסקימו רול. הקיאק שימש בעיקר לצייד חיות ים וחוף, כאשר הטקטיקה היתה להתגנב עם הקיאק בשקט קרוב לחיה, לעיתים תוך חיבור גוש קרח לחרטום הקיאק לצורך הסוואה (נסו זאת בכניסה למרינה בהרצלייה ותראו כיצד היאכטה היוצאת לא מבחינה בכם).

לצד הקיאק נוצרו גרסאות נוספת – הביידרקה (baidarka ) קיאק לשלושה והיומאק (umiaqs) שהיה מעין קיאק משפחתי באורך של כ-18 מטר ושימש ככלי תחבורה ותובלה. הקיאקים הקדמונים עוצבו בהתאם לצרכי המקום -הקיאקים של מיצרי ברינג היו רחבים וקצרים יחסית, הקיאקים של גרינלנד היו נמוכים והקיאקים מאיי באפין (קנדה) רחבים וארוכים.

אסקימו רול - ליטרלי ספיקינג

בתחילת המאה ה-19 הגיע הקיאק לאירופה, הן למטרות ספורטיביות והן כציוד נלווה למשלחות מחקר לקטבים הצפוני והדרומי ו...לירדן ע"י ג'ון מקגרגור ב-1845 (לסיפור ה-"רוב רוי").   ספרו של מקגרגור  “A Thousand Miles the Rob Roy Canoe.”  הפך לרב מכר באירופה ותרם רבות לצמיחת הפופולאריות של הקיאק כתחביב ספורטיבי וככלי למסעות אתגריים. ב-1931 נרשם התיעוד הראשון של שימוש קיאק בנהרות ע"י גרמני בשם אדולף אנדרה שירד את נהר ה- Salzachofen Gorge וב-1936 נכנס הקיאק כמקצוע אולימפי באולימפיאדת ברלין. עד אז היה עדיין העץ והבד חומרי הגלם העיקריים לבניית קיאקים, קיאק הפיברגלאס נבנה לראשונה בשנת 1950 ע"י חברת Valley כאשר קיאקי הפלסטיק המשמשים לחתירה בנהר הושקו רק במהלך 1984.
על הקיאקים בתקופה המודרנית ועל העתיד (שחלקו נמצא כבר היום אי שם ברשפון!) בפוסטים הקרובים.

יום שני, 6 ביוני 2011

סיפורו של קיאק...


פעם, לפני 20 וכמה שנים, הגעתי לישראל מווילס. אני קיאק 271 שיצא מהמפעל של נייג'ל. עברתי הרבה תלאות ומלתעות. חותרים וחותרות רבים ומרובות הניחו את ישבנם וישבנן בתוכי. חלקם בישראל וחלקם באלסקה. נדדתי סביב כדור הארץ וביליתי בתוך מים חמים, קרים וקפואים, עד לרגע שבו זקנתי. התעייפתי, התמלאתי מים מלוחים ולא התאים לי יותר כאבי החצאית שחנקו את נשמתי. הכל השתנה כאשר הגעתי למוסך הקיאקים של עפר ברישפון. פניי נמתחו, חוריי נסתמו, קבלתי צבע חדש למעלה ולמטה, נעים לי להחליק בחול על הקיל סטריפ החדש שלי. הגומיות חזרו לאחוז את בקבוקי המים בחוזקה וככה אני מוכן לעוד 20 וכמה שנות חתירה!

יום רביעי, 1 ביוני 2011

רוח רוח רוח בפרדס נפל תפוח / קובי שדה



רוח היא תנועת האויר שאנו רואים או מרגישים, מולקולות האויר רוצות תמיד להתפשט והן ינועו מאזור שבה הצפיפות שלהם רבה (אזור של לחץ ברומטרי גבוה) לאזור שבהם הצפיפות שלהם דלילה. הרוח עשוייה לנשוב במהירויות עצומות, רוחות שכאלו הן שאחראיות להרס העצום בסופות טורנדו או הוריקנים
רוחות הן אלו שגורמות להווצרות גלים על פני הים והן האחראיות לסופות שבים, לטביעת ספינות ולהתהפכויות קיאקים. היכרות מהירות הרוח, הכיוון ממנו היא באה, המגמה שלה והשפעתה על הים ועל הקיאק היא אחד המשימות העיקריות  שלנו כיורדי ים וכקיאקיסטים. למרות שספינות רבות מתהדרות בשושנת רוח ומדי רוח ולמרות שניתן לרכוש מדי רוח דיגיטלים הרי שאנו חייבים ללמוד להכיר את הרוח בעצמנו ובחושינו. היה זה האדמירל הבריטי סר פרנסיס בופורט (או בקיצור בופור) שפיתח בתחילת המאה ה 19 טבלה שממנה ניתן להעריך את עוצמת הרוח על פי מצב הגלים והים. הטבלה זכתה לפופולריות גדולה ואומצה בכל העולם המערבי, לא נעשו בה שינויים מהותייים אך היא זכתה לתוספות והבהרות והיא כוללת כיום גם תיאור של השפעת הרוח על היבשה. חשוב לשנן את הטבלה, ובכל פעם שאתם יוצאים לים להביט בגלים בקצף שעל פני המים, בעשן המיתמר (מהמנגל הסמוך) בניפנוף הדגלים (לא רק ביום העצמאות) או המפרשים (של היאכטות היוצאות מהמרינה)  ולהגדיר לעצמכם מהי דרגת הבופורט ומהן מהירויות הרוח. חשוב לזכור שמראה הים וגובה הגלים אינו תלוי רק בעצמת הרוח אלא במשך הזמן שהיא נושבת, המרחב שבו היא נושבת, עומק המים ותנאים אחרים. בארצנו הדוגמא הטובה ביותר לסכנה בהסתמכות על מראה הים בהערכת עצמת הרוח היא כאשר נושבת רוח מזרחית, הים אז בד"כ שטוח וכמעט אין גלים ובכל זאת הרוח עשוייה להיות חזקה ומסוכנת לנו הקיאקיסטים. הרוח אינה זרימה לאמינרית קווית וטהורה. האויר הזורם ניתקל כל הזמן בתווי הקרקע, ונוצר חיכוך לא אחיד שגורם לזרם להיות טרובולנטי ולכן הרוח אינה נושבת בעוצמה אחידה על פני כל המרחב הזמן ומדי פעם אנו עשויים לראות שינוי בעוצמת הרוח.  שינוי שכזה עשוי להגיע יחד עם שינוי בכיוון הרוח ולעיתים השינוי יכול להיות ממושך וחזק מאד ואנו עלולים למצוא את עצמנו במצב של רוח עזה ולא צפויה שבקושי מאפשרת לנו להרים משוט. לשינויים אלו ברוח אנו קוראים משבים או GUSTS וכשהם תכופים אנו מכנים את הרוח הזו "רוח תזזיתית" :  כזו המשנה במהירות את עצמתה ואפילו את כיוונה. לכן כשאנו מתככנים חתירה עלינו לקחת בחשבון לא רק את עצמת הרוח הממוצעת אלא גם את המשבים ואת מידת התזזיות של הרוח באזור.

תופעה נוספת שיש לזכור היא תופעת התיעול של הרוח: בחתירה מול עכו או במרווחים בין איים אנו עלולים לחוש בהנתחזקות רבה מאד של הרוח הנושבת שם כמו במעין תעלת רוח. תופעה שכזו ניתן להרגיש באזור הכרמל ובמיוחד בשדות ים למשל. בספרות ובאינטרנט ניתן למצוא גרסאות שונות לטבלת בופורט. ניסיתי לארגן טבלה קצרה שתקל לזכור את עוצמות הרוח בתנאי ים שונים:
בופור 0 אין כלל רוח, הים חלק כמו שמן, דגלים עומדים ללא נוע
בופור 1 עצמת רוח של 3 קשר, הים קצת מקומט כמעט ולא מרגישים ברוח על הפנים, הדגלים זזים מעט אך לא מתנופפים
בופור 2 עצמת רוח של 5 קשר יש אדוות קלות על פני המים ורוח קלה בפנים, דגלים מתנופפים קצת, עלים מרשרשים בצמרות העצים
בופור 3 עמת רוח של כ 10 הגלים מגיעים לגובה של חצי מטר וחלק נשבר כך שיש כבר "ברבורים" במים, הדגלים מתנופפים 
בופור 4 עצמת הרוח סביב 15 קשר, רוח חזקה בפנים, גלים כבר של מטר ורובם נשברים עם המון ברבורים בים, ענפי עצים נעים במרץ - החתירה קשה
בופור 5 עצמת הרוח סביב 20 קשר, רוח חזקה מאד, כל הגלים נשברים המון לבן ורסס על פני הים, עצים קטנים נעים ברוח, קשה מאד לחתור וגם לא רצוי
בופור 6 עצמת הרוח סביב 25 קשר גלים של 3 מטר, קשה להחזיק מטריה על החוף, וקשה להרים משוט עצים נעים ברוח - לא לצאת לים. איפה המשוט?
בופור 7 עצמת רוח סביב 30 קשר , זו כמעט סופה, הרוח שורקת, הים סוער, אי אפשר ללכת זקוף על היבשה, קשה מאד לא להתהפך בקיאק !
בופור 8 עצמת רוח של 40 קשר, חייבים מחסה של ממש אפילו ביבשה, מכוניות יכולות לסטות ממסלולן, עצים הנשברים , היה פה קיאק ? 

אז מה השיעורי בית להיום:
1. לרשום לעצמכם (בלב) ביציאה מהמרינה מאין באה הרוח ומה עוצמתה.
2.  לבחון את השינויים ברוח מהלך החתירה
3. בבית להשוות את מה שראיתם לדיווחי מזג האויר באתרים כמו WINDGURU
4. להגיש בכתב עד אחרי חג השבועות למורה נחמה
5. הערה: יש פטור למי שמביא קפה ווופלות לחתירות

כשבתי הספר לניהול פגשו את ה-WW


ספר שפרסם לאחרונה ע"י גרג שיי מביה"ס וורטון למינהל עסקים באוניברסיטת פנסילבניה, מציע למנהלים לקחת דוגמה מחותרי הקיאקים בנהר. בספר "המדריך להישרדות בעבודה" (Your job survival guide), שיי מכנה את הסביבה הניהולית כ-"מים סוערים תמיד" ואת המנהל המודרני לחותר קיאק.

חיים מאדי לאדי


בניגוד למפקד של ספינה גדולה, בקיאק אף אחד לא יכול להחליף אותך בפיקוד על כלי השייט כדי שאתה תצא להפסקת התאוששות. אתה אדון לעצמך ובאחריותך לצאת מדי פעם מהזרם השוצף, להיכנס לאדי, להתאושש, לאסוף כוחות ולתכנן את הקטע עד לאדי הבא בלבד. אדי, למי שלא מכיר, הוא אותו זרם נגדי או בריכה קטנה בצידי הנהר השוצף, אליו ניתן לצאת עם קיאק ולעשות הפסקה מהחתירה האינטנסיבית. שיי מספר על סמנכ"ל מידע שעבד עימו ושיישם הלכה למעשה את שיטת החתירה בנהר. אותו סמנכ"ל קיבל הנחתה מהמנכ"ל שלו לבצע פרויקט חשוב תוך שישה שבועות. הסמנכ"ל כינס את צוותי העבודה שלו והורה להם שאת שלושת הימים הקרובים יעבירו רק בניקוי השולחן שלהם מעבודות מצטברות ולאחר מכן הוציא אותם לחופשת סוף שבוע ארוכה. העבודה על הפרויקט התחילה אמנם באיחור של שבוע, אבל צוותי העבודה התחילו את הפרויקט במרץ והתלהבות, לאחר שביצעו את משימותיהם הקודמות, אספו כוחות ולמדו את הקטע הבא שעליהם לעבור. האנלוגיה ברורה – אם אנו קופצים ישר ממשימה למשימה (ממפל למפל) ללא הפסקה, מהר מאוד נגיע לאפיסת כוחות, לא נתכנן את צעדינו, נאבד שליטה וניסחף בזרם עד להתהפכות הבלתי נמנעת...

עובדי טרה סנטה אוגרים כוחות באדי
לו הטיטאניק ידעה לעשות אסקימו-רול

התובנות מעולם הקיאקים לא נגמרות כאן. בעוד שמלחי אוניה אולי משתדלים להימנע מכישלון בכל מחיר, הרי שחותרי הקיאקים מתכוננים לכישלון ומפתחים מיומנויות (כמו האסקימו-רול) על מנת להתמודד עם טעויות בלתי נמנעות. בנוסף, מלחי האוניה (או היאכטה) פועלים באופן זהיר ושמרני על מנת להוריד למינימום את הסיכונים בעוד שחותרי הקיאק אוהבים דווקא להשתעשע בנהר ובגלים ובכך גם מפיקים הנאה וגם משפרים את כישורי ההישרדות שלהם. המלחים שמים את מבטחים באוניה (כלומר בארגון) בעוד שחותרי הקיאק מבינים שהם לבדם אחראיים לביטחונם האישי והם לבדם קובעים את דרכם. המשמעות היא שבכל מקום שאתה נמצא, אתה לבדך צריך לקרוא את הנהר (סביבת העבודה המשתנה) ואתה לבדך צריך לדעת לאן לפנות. "סביבת העבודה החדשה לא מפסיקה להשתנות" קובע שיי "פעם דיברו על 'מי הזיז את הגבינה שלי?' היום הגבינה כבר לא סתם זזה, אלא טסה במורד נהר גועש, בין גלים וסלעים וכדי להצליח בה אתה חייב  מערכת חדשה לגמרי של מיומנויות".
נכתב עפ"י תרגום של מרב שמבן שפורסם במגזין דמרקר מאי 2011. 

סובב איסלנד – אורקות, חול שחור ובקתות חירום / רתם רון



במחצית השנייה של המאה התשיעית לספירת הנוצרים הפליג גרדר סבברסון - ויקינג ממוצא שוודי, לעבר האיים ההיברידיים במטרה להסדיר את ענייני הירושה של אשתו שמוצאה היה מאיים אלו. סערה עזה הסיטה את ספינתו ממסלולה ודחפה אותה לעבר חופו המזרחי של חבל ארץ, שלימים נקרא איסלנד. גרדר הבין מיד שמדובר באי גדול ביותר, גדול בהרבה מאלה שראה עד כה, והחליט שהוא ואנשיו יקיפו את האי עד שיגיעו חזרה לנקודת המוצא. הם יצאו לכיוון צפון, כדרכם של הוויקינגים, יורדי הים האמיצים, שניווטו  את ספינותיהם בצפון האוקיינוס האטלנטי ללא מפות (וגילו את אמריקה 500 שנים לפני קולומבוס).

הם שייטו בבטחה בקרבת החוף, עד שהגיע החורף. אז נאלצו לבנות בתי מחסה בקרבת הוסאוויקHusavik)) – "מפרץ הבית" שבו נחתו, כדי להתגונן בפני הרוחות והקור העזים. כשהשתפר מזג האוויר המשיכו בהקפה, והשלימו אותה רק לעת קיץ. לאחר ההקפה הפליג גרדר לדרכו המקורית, ודבר אינו ידוע על גורלו לאחר אותה הקפה מלבד העובדה שבנו אוני היגר לאיסלנד והתיישב בה. לפני שנים קראתי את הסיפור הזה, ומשום מה הוא נשאר בדמיוני כחוויה שהייתי רוצה להתנסות בה פעם. באיזו צורה – בכלל לא ניסיתי לדמיין.
 
בראשית חודש יוני 2006, כ-1,150 שנה לאחר מסעו הנועז של גרדר, יצאתי מביתי שבקיבוץ שפיים בדרכי לנמל התעופה קפלאוויק (Keflavik) שבאיסלנד, במטרה להגשים את החלום. חמש שנים חלפו מאז גיליתי את הקיאקים הימיים, שעה שהצטרפתי למועדון החותרים "טרה סנטה" במרינה של הרצליה. חיפשתי שינוי, אתגר חדש, כזה שמסעיר את הנפש והדמיון, שמצריך תכנון ולמידה קפדניים, אך גם טומן בחובו התמודדות פיזית ונפשית. מאז אותו סיפור סירב האי הבודד הזה, שנמצא בצפון האוקיינוס האטלנטי, ושנושק לחוג הקוטב הצפוני - 66 מעלות צפון, להרפות. ואז יום אחד נפלה ההחלטה לחתור לבדי בקיאק ימי ולהקיף את איסלנד במלואה. עד כה, איש לא הצליח להקיף את איסלנד בקיאק ימי לבדו.
 
הזמן המתאים לחתירה במימי החופים של איסלנד הוא הקיץ, מחודש יוני ועד אמצע אוגוסט. בתוך פחות מחודשיים קראתי ולמדתי על האי ותושביו, על מזג האוויר ששורר בסביבתו והשפעתו על הים. התבוננתי במפות ימיות ולמדתי על זרמי הים, עצמתם וכיוון זרימתם. חקרתי את גלי הגאות והשפל ואת עומק קרקע הים בקרבת החוף, כדי לזהות נקודות שבהן צפויים משברים.
 
ככל שהתקדמתי והעמקתי במחקרי התעוררו שאלות ותהיות רבות, ואליהן התווספו גם חששות לא מעטים: היכן אוכל לעגון כשהים יגעש? האם אמצא מקומות יישוב במרחק סביר זה מזה כך שאוכל לחדש את מלאי המזון לפחות אחת לשבוע?
 
הקפת איסלנד על ידי חותר אחד ויחיד נותרה אתגר שטרם מומש. עובדה זו הלהיבה אותי עוד יותר, אך לאט לאט הבנתי שהאתגר העצום שהצבתי לעצמי טומן בחובו גם סכנות לא מעטות בנוסף לריגושים גדולים. ים רגוע ופסטורלי עלול להפוך בזמן קצר לגבה גלי, רוגש וסוער. רוחות עזות מנשבות וטמפרטורת המים הממוצעת, כשש מעלות צלסיוס, מהווות סכנה של ממש במקרה של התהפכות הקיאק.
 
הראשונים שהקיפו את איסלנד בקיאק ימי היו נייגל פוסטר וג'ף הנטר, שני בריטים שהשלימו את ההקפה בשנת 1977 בתוך 112 יום. 26 שנים מאוחר יותר, בשנת 2003, שלושה חותרים מנוסים ביותר - שאונה פרנקלין, כריס דאף וליאון סומס סיימו את ההקפה בתוך 89 יום. באותה שנה יצא חותר סקוטי בדרכו להקיף את איסלנד לבדו, אולם תנאי מזג האוויר הקשים אילצו אותו להפסיק את המסע.
 
הדס - חברה ועמיתה להדרכה "בטרה סנטה", קידמה את פניי בנמל התעופה. לצדה חיכה גם סטייני,בעל מועדון קיאקים באיסלנד וקיאקיסט נלהב בפני עצמו. הקשר עם סטייני נוצר בעת ההכנות למסע.  הוא הביע התלהבות רבה ונכונות לסייע לי בכל דרך אפשרית.
 
נסענו לרייקיאוויק (Reykjavik) הבירה כדי לאסוף את הקיאק והמשוטים ומשם המשכנו לביתו שלסטייני שבסטיקיסהולמור (Stykkisholmur), עיירה של כ- 1,000 תושבים בחוף המערבי של איסלנד. שם התחלתי להתכונן למסע ולארגן את הקיאק לקראת היציאה הקרובה לים.
 
הפיורד המערבי - 8-17 ביוני 2006, 400 ק"מ
ביום חמישי 8 ביוני 2006, במזג אוויר סגרירי וגשום, נפרדתי בלב רועד מהדס ומסטייני. פניי מועדות צפונה, בדרך להקפת איסלנד בכיוון השעון. כעבור שלוש שעות חתירה, כשגשם ירד עליי ללא הרף, הגעתי לאי זעיר והחלטתי לעצור למנוחה. השמש הציצה שוב והיה נעים. רק אני והטבע בשלווה אלוהית. סביבי היה שפע של בעלי כנף, שחפים, תוכינונים, קורמורנים ועוד. מדרוםניצבו הרי סנאפלסיוקול(Snaefellsjokull) המושלגים. מצפון נגלו לעיניי הפסגות הצחורות של הפיורד המערבי ((West fjord. ב- 22:30 בלילה האור הצפוני אפילו לא רומז במאומה שכבר מאוחר. בכל זאת נרדמתי מכורבלת באוהל בתוך שלוש שכבות פליס.
 
התעוררתי פתאום לשמע צעדים. אזרתי אומץ והצצתי מבעד ליריעת האוהל. בסמוך עמדו שני גברים חמורי סבר ונעצו בי מבטים. לאחר חילופי דברים קצרים הבנתי שחניתי באי בבעלות פרטית, ולכן שהייתי במקום אינה רצויה. בעזרת כישרון המשחק המוגבל שלי, שפנה לחמלה, ולאחר שהבטחתי כי אתנדף משם עם בוקר ולא אותיר זכר, הם הניחו לי.
 
ביום החתירה השני היה עליי לסיים את חציית מפרץ בריידאפיורדור ((Breidafjordur לצדו הדרומי של הפיורד המערבי, מרחק של כ- 55 ק"מ. מזג האוויר היה טוב, הרוח נשבה בגבי ואפשרה התקדמות בקצב טוב (שבעה קמ"ש וחצי). התקרבתי לנקודת הסיום המתוכננת לאותו היום, אבל לדאבוני גיליתי שלא אוכל לרדת שם לחוף. הגלים נשברו בחזקה מעל השונית, ולא רציתי להסתכן בפגיעה בי או בקיאק בשלב כה ראשוני של המסע.
 
על פי המפה, החוף הבא שבו יכולתי לחנות היה במרחק של כ- 18 ק"מ נוספים, ופירושו שעתיים וחצי נוספות של חתירה. הגוף ושלפוחית השתן זעקו. וכדי להוסיף צרה על צרה, נגמרו לי מי השתייה שנשאתי על גבי בחליפת ההצפה. מעבר לרגליי בתוך הקוקפיט (האזור שבו אני יושבת) היה לי מכל מים נוסף, ובתנועות אקרובטיות, כשהקיאק מתנדנד מצד לצד עם הגלים, הצלחתי לקרב אליי את המכל ולשתות. זוהי משימה פשוטה למדיי כשחותרים לצד בן זוג, אבל כשחותרים לבד זה הופך למבצע של ממש.
 
עייפה ורצוצה גלשתי לעבר חוף חולי יפה, וזכיתי ב"מקלחת" קרה מהגלים, וכשאני אומרת קרה אני מתכוונת לקפואה. קו הגאות היה גבוה למדיי, ולכן הייתי צריכה לסחוב את הקיאק הרחק מקו המים כדי שחלילה לא ייסחף. הקיאק עם הציוד היה כבד מאוד (כ- 80 ק"ג), והייתי צריכה לאלתר משהו. בעזרת בולי עץ שמצאתי גלגלתי את הקיאק מחוץ למים במעלה הגדה, כדי שתחתיתו לא תישחק. אותו סידור שימש אותי גם להשקת הקיאק בתחילתו של כל יום חתירה.
 
בבוקר התעוררתי לתוך ערפל כבד עם ראות של פחות מעשרה מ', תנאים לא מעודדים לחתירה, אך החלטתי לצאת לדרך. בעזרת המפה והמצפן לקחתי כיוון כשפניי מועדות לסקגאפיאל (Skagafjall). כל הדרך ניסיתי לשמוע אם סירה מתקרבת. הגעתי ליעד, הקפתי את ראש היבשה כשרוח חזיתית של 30 עד 50 קמ"ש וגלים בגובה מטר וחצי עד שניים קידמו את פניי. רציתי להגיע לראש היבשה הבא, ושם להחליט על המשך דרכי. לאחר שעתיים וחצי של חתירה מאומצת לאורך ארבעה קילומטרים בלבד זיהיתי מבעד לפסגות הגלים חוף חולי, וגלשתי אליו. הרוח התחזקה, גשם לא חדל לרדת. באפיסת כוחות משכתי את הקיאק גבוה לחוף.
 
בלילה התחזקו הרוחות, ומשבים במהירות של 100 קמ"ש היטו את האוהל על צדו. תמכתי מבפנים במוטות האוהל כדי שלא יישבר, ובמקביל הצצתי החוצה לוודא שהקיאק במרחק בטוח מקו המים. לאחר כמה שעות כאלה הכריעה אותי העייפות, ונרדמתי. עם בוקר הרוח שככה, אך הים היה עדיין גבה גלי. לכן החלטתי להישאר על החוף ולהמתין לרגיעה ואת הזמן הנעמתי בהאזנה למוסיקה ובקריאה.
 
הגעתי לאיסאפיורדור Isafjordur)), בירת הפיורד המערבי. מתגוררים בה כ- 3,000 תושבים, ששניים מתוכם: הלדור והלגה, בעלי מועדון הקיאקים המקומי שאצלם התארחתי, היו נחמדים במיוחד. בחוץ מי השלגים זרמו על מדרונות ההרים לעבר הים הכחול, ובתוך הבית מילא ניחוח פאי תפוחים את האוויר. עזבתי את המקום הנפלא כשלפניי כ- 150 ק"מ של חבל ארץ שומם, מחוזות שדרכים אינן מוליכות אליהם, והדרך היחידה להגיע היא דרך הים. לימיני פסגות הרים מושלגות, לשמאלי רק מים ושמים, וביניהם מכל עבר ציפורים, כלבי ים ואולי, מלאכי אלוהים.
 
רוחות עזות שגלשו במדרונות הפיורדים אילצו אותי לחתור כשהקיאק נוטה חזק על צדו, כדי למנוע התהפכות. שלפתי את המצלמה מכיס חליפת הציפה, ולשבריר שנייה הרפיתי את אחיזתי במשוט. כהרף עין הוא נתלש מידי, אך ברגע האחרון הצלחתי ללפות אותו ולהיחלץ מטבילה מאוד לא רצויה במים הקפואים. רוח נגדית במהירות 60 קמ"ש בלמה בעקשנות את מאמציי להגיע לחוף.
 
האצתי, כמעט נוזפת בעצמי, כדי להגיע לחוף שהיה זרוע באבנים גדולות וחלקות. באותו זמן יצאה השמש מבין העננים ועודדה. לא הרחק זרם פלג צלול ושוצף; המים הזכים, שקיפותם, קרירותם, מגעם המלטף וההתמזגות הזאת עם הטבע, עם הבריאה, נסכו בי אושר אין סופי. לאט לאט גופי המתוח השתחרר, והייתי לבדי על החוף המסולע. נשענתי בגבי על בול עץ שנסחף עם הזרם, בהיתי בגלים המנצנצים, והרגשתי כל כך טוב. 
 
החוף הצפוני - 18-25 ביוני 2006, 400 ק"מ
עמדתי בפני חציית מפרץ הונפלואי ( (Húnaflói, 40 ק"מ של חתירה רצופה מהפיורד המערבי לעבר החוף הצפוני. זו הייתה החציה הגדולה הראשונה שלי וקצת חששתי, שכן בחציה כזאת נמצאים זמן רב במרחק גדול מהחוף, ובמקרה של מצוקה המרחק לחוף מבטחים הוא כשעתיים-שלוש. מדי יום העביר לי קרל, באמצעות הטלפון הלווייני שנשאתי אתי, את תחזית מזג האוויר. קרל ויסל הוא ידידי ההולנדי מ"טרה סנטה", שפיתח אהבה גדולה למטאורולוגיה ולמפות סינופטיות.המידע הזה חיוני ביותר, בעיקר בתכנון חתירה במרחק גדול מהחוף, באזור שבו מזג האוויר עלול להשתנות במהירות.
 
התכנון היה לחתור שעתיים, לנוח חמש עד עשר דקות (אם נחים יותר מתחילים לסבול מהקור) ולאכול סנדוויץ' או חטיף שוקולד. רוח צדית חלשה נשבה והתחלתי לחתור לפי המצפן, כשהיעד עדיין לא נראה באופק. היה קר מאוד, הנוף לא השתנה והשעתיים שהקצבתי נראו כנצח. בהמשך המסע חציתי מפרצים רבים, גדולים אף יותר. אני בדרכי להוסאוויק, המכונה "מפרץ הבית", למקום שבו מצאו גרדר ואנשיו מחסה מפני רוחות החורף.
 
מדי בוקר ניסיתי לשבור שיא במהירות ההתארגנות: לקפל את שק השינה, המזרן והאוהל, לארוז בשקים אטומים בפני מים ולהכניסם לקיאק, להכין אוכל ושתייה חמה למשך היום, להצטייד במי שתייה, ללבוש את הבגדים הרטובים, להיכנס לקיאק ולגלוש למים. השיא עמד על שעתיים בדיוק.
 
הבוקר היה גשום וקר במיוחד. היעד היה מפרץ סקיאלפאנדי (Skjalfandi), 40 ק"מ מקצה אחד לאחר. הים היה גלי וערפל כבד השרה אווירת מסתורין. לאחר כשעתיים הרוח התחזקה והגלים הגיעו לגובה של מטר וחצי. חרטום הקיאק טיפס מעל כל גל ונפל בחבטה שבלמה והאטה אותו. בשלב זה התקדמתי באטיות רבה, כחמישה קמ"ש וחצי. חישבתי שבקצב כזה ייקח עוד שבע או שמונה שעות עד שאגיע לצדו השני של המפרץ. עצרתי והתעמקתי במפה, בניסיון להחליט האם ולאן לחתור כדי לקצר את המרחק.
 
העיירה הוסאוויק, המרוחקת כ- 20 ק"מ, נבחרה ככיוון החדש, כי הנמל שלה יאפשר לי ירידה קלה לחוף על אף הגלים הנשברים. חתרתי, כשמרחוק הבחנתי בגוף כלשהו מעל פני המים. חשבתי שמרוב העייפות אני הוזה ושכנראה זה סלע או הגלים. חלפו כמה דקות, וכ- 40 מ' ממני קפץ לו לווייתן קטלן (Orca) מתוך המים. גבו השחור וגחונו הלבן לא הותירו ספק. חשתי התרגשות מהולה בפחד.
 
הגלים גבהו והראות נעשתה גרועה, כשבאופק ראיתי שתי סירות דיג גדולות. הוצאתי את מכשיר הקשר מהתא שמאחורי גבי וקשרתי אותו לחליפת הציפה, כדי שאוכל ליצור אתן קשר במקרה שיתקרבו. אבל כשניסיתי להדליק אותו (משימה לא קלה כשהידיים נוקשות מהקור) נדהמתי לגלות שהוא "מת". הים לא חס והמשיך לעלות, הייתי תשושה, אבל המחשבה שהים עלול לגעוש עוד יותר, גרמה לי לסחוט כל טיפת כוח שעוד נותרה בי ולהאיץ.
 
בתיה של העיירה הוסאוויק הופיעו מבעד לערפל, והקלה גדולה מלווה באושר הציפה אותי. בנמל נתקלתי בסירות רבות שיצאו להפלגת צפייה בלווייתנים. הרגשתי מיוחדת על הדרך שבה זכיתי לראות את הענק המדהים מגובה אפס. החלטתי להישאר שם יום נוסף, לאפשר לחוויות להיספג וכמובן גם לנוח. נזכרתי בסיפור אינדיאני חכם שסיפר לי חבר, שאומר כי לעתים כדאי להאט את ההתקדמות הפיזית ולתת לנפש הזדמנות להתאחד עם הגוף.
 
החוף המזרחי - 7-26 ביולי 2006, 380 ק"מ
הים היה שקט, הרוח לא נשבה והמחשבות נדדו הרחק... לפתע נשמע פיצוץ עז. במרחק ראיתי אניית דיג גדולה, וכעבור דקות ספורות שוב נשמע הקול, אלא שהפעם הוא היה חזק וקרוב הרבה יותר. לווייתן ענק התרומם לו על פני המים עשרה מ' לפניי, תוך שהוא משחרר אוויר ומים בקול אדיר, ומיד נעלם. לבי החסיר פעימה... במוחי התרוצצה המחשבה: מה אם לא יבחין בי ויעלה מתחתיי? ראיתי רק את גבו ולא הצלחתי לזהותו. לראות ענק בגודל 15-20 מ' במרחק נגיעה, זה היה מדהים.
 
המשכתי לחתור בניסיון לעקוב אחריו. הוא שב ועלה מאחוריי, ולפתע שלושה לווייתנים עלו בו זמנית לנשום. הם עלו ואז צללו לעומק בעדינות מרשימה לחיה כה גדולה. הנחתי למצלמה ולמרדף והתמוגגתי מהמחזה. בדרכי הלאה, מפעם לפעם שב והציץ לרגע הגב האפור הארוך לא הרחק ממני. האם הם ליוו אותי בדרכי?
 
הייתי כחצי קילומטר מהיבשה. בצדו הצפוני של אי קטן חבוי מפרץ בין גבעות בזלת שחורות, מוגן מפני הרוח. התקרבתי אליו, מחפשת מסתור מהרוח, כש-30 כלבי ים מבוהלים זקפו ראשם והביטו בי. בן רגע נוצר סביבי מעגל כלבי ים, שצללו, קפצו והתיזו מים בזנבם, וחלקם אף שלחו מבטים "כעוסים" חשופי שיניים. הם ניסו וגם הצליחו להפחיד ולגרש אותי, כהגנה על צאצאיהם הרבים. כמובן שלא רציתי להרע להם, אך לצערי התקשורת בינינו נכשלה ולכן פצחתי בחתירה מהירה אחורה, למרחק שבו כולנו חשנו קצת יותר בנוח.
 
בלית ברירה גלשתי לעבר חוף זרוע אבנים קטנות וחלקות, בצדו הדרום-מערבי של האי, החשוף לרוח. המנוחה הקצרה שתכננתי הפכה לשהייה של יומיים על אי ששטחו כשטח מגרש כדורגל. הרוח התחזקה שוב, וצג מד הרוח הראה משבים של 100 קמ"ש. ביליתי שעות רבות של היום על סלעי הבזלת, גבוה מעל המפרץ, מתבוננת בכלבי הים ובאלפי ציפורי ים פעלתניות שהתעופפו מקניהן אל הים ובחזרה, מביאות מזון לגוזליהן.
 
החוף הדרומי - 9-22 ביולי 2006, 444 ק"מ
 
החוף הדרומי הוא רצועה שטוחה ולא מפורצת של חול שחור, שנוצר על ידי כרסום הקרח בסלעי הבזלת, והוא מתפרס על כ-450 ק"מ של חוף שומם וחדגוני, ללא בית, עץ או סלע למסתור בפני הרוחות. ייחלתי לכמה ימים של מזג אוויר טוב שיאפשרו לי לחתור ולעבור 60-80 ק"מ בכל יום, ולסיים בשבוע את קטע החוף הקשה והלא סלחני.
 
ככל שהתקרבתי לחוף הדרומי עלה המתח, מפני שבקרב אנשי הים חוף זה ידוע לשמצה. דייגים שפגשתי שטחו בפניי סיפורים מסמרי שיער על אניות שטבעו. חותרים מקומיים הראו לי תמונות של גלים צינוריים בגובה שבעה מ' ויותר, והוסיפו שהיו שם ונתקלו בסופות חול קשות ובגלים גבוהים הנשברים הרחק מהחוף.
 
הגעתי לעיירה הופן Hofn)), שם הצטיידתי במזון ובדלק לשבועיים רצופים ויצאתי לדרך. 80 ק"מ כבר מאחוריי, בהם אצבעותיו הנשפכות אל הים של הקרחון ואטנאיוקול (Vatnajokull) (השלישי בגודלו בעולם, מכסה כ- 12 אחוז משטחה של איסלנד), כשמסביב פסלוני קרח שניתקו וצפו אל האופק. התכנית השתבשה מעט כשרוח דרומית החלה מתעצמת, ואתה גלים בגובה שני מ' שנשברו בעצמה כקילומטר מהחוף. החלטתי לרדת לחוף, לפני שהים ימשיך ויעלה.
 
בעזרת המפה איתרתי בקתה לשעת חירום ((shelter, שנועדה לתת מקלט ממזג האוויר. כמוה פזורות עוד כמה במרחבים הלא מאוכלסים. הבקתה מרוחקת כשני ק"מ מהחוף. צעדתי לכיוונה, לא לפני שסימנתי את מיקום הקיאק על גבי ה- GPS. הבקתה הייתה נטויה על צדה, היא נפלה לתוך בור שפערה הרוח שנשבה במהירות 100 קמ"ש כמעט ללא הפסקה. בפנים גיליתי רצפה בזווית 45 מעלות, ושולחן, ארון ומיטה מרוסקים. מפחד שמשקלי יפר את שיווי המשקל והבקתה תתהפך, זחלתי פנימה בזהירות.
 
שלושה ימים ארוכים ביליתי בבקתה החשוכה והקרה. בחוץ השתוללה סופת חול שחדר לבגדים ולעיניים, ולכן אי אפשר היה לצאת. כשמי השתייה שלי אזלו, הצלחתי לאסוף כחמישה ליטרים מים מתוך בור בשלולית רדודה. "תכנית חירום" הופעלה גם בתחום הקולינרי: עשיתי הקצבה יומית כדי שהאוכל יספיק לימים נוספים במידת הצורך. קצבת המזון היומית הותירה אותי עם בטן מקרקרת, והזמן הרב ללא מעש אפשר למחשבות "רעות" לחלחל. הייתי חייבת להזכיר לעצמי מדוע יצאתי למסע הזה ולמה לבדי, הרי ברגעים מכריעים וקשים נמדד טיבו האמיתי של האדם.
 
יצאתי שוב לדרך כשהסערה שככה, אבל הגלים היו עדיין גבוהים. חתרתי בעצמה, בניסיון לצלוח את משברי הגלים. עברתי שלושה גלים, אך כמה מטרים לפניי התרומם גל עצום שנראה כקיר השואף השמימה. הוא התעגל וסגר עליי... בגלישה פרועה אחורנית, שבתי לנקודת ההתחלה. הסדרתי את הנשימה וניסיתי שוב, הפעם בתזמון ותמרון בין השבירות, והצלחתי להתרחק עמוק לתוך הים שעדיין סירב להירגע. הצלחתי להתקדם כ- 60 ק"מ בכל יום ב- 13 הימים הבאים, והגעתי לעיירה גרינדאוויק (Grindavik) המציינת את סופו של מדבר החול השחור.
 
החוף הדרום-מערבי - 23-30 ביולי 2006, 370 ק"מ
 
החלק הקשה והמאיים ביותר של המסע היה מאחוריי, ותחושת הקלה וסיפוק הציפו אותי. באנרגיה מחודשת המשכתי צפונה, לחלקו האחרון של המסע; החוף הדרום-מערבי, שבו מתגוררים כשני שלישים מאוכלוסיית איסלנד, המונה כ- 300,000 נפש בלבד. בדרכי לרייקיאוויק, שהיא הבירה הצפונית ביותר על הגלובוס, הראות הייתה כה טובה עד שהצלחתי לראות את חצי האי סניאפלסנס(Sneafellsnes)  ואת הקרחון שנראה ככיפה לבנה בקצהו.
 
עשרה חותרים רייקיאוויקים פגשו אותי ליד המגדלור בפאתי העיר, וליוו אותי למועדונם. סטייני שוב עזר לי, ודאג שאתארח בביתה של אמו. היה קשה להיפרד מהמקלחת החמה, למרות ריחם הגפריתי של המים שמקורם במעיינות חמים תת-קרקעיים. השם רייקיאוויק, שפירושו "המפרץ המעשן", ניתן על ידי המתיישבים הראשונים, כשראו את האדים העולים מן הקרקע, מאותם מעיינות גאותרמיים. בחוסר חשק נפרדתי מהחום האנושי והנוחות העירונית, והמשכתי בדרכי צפונה.
 
ביום ראשון 30 ביולי 2006 ליוו אותי הדס וסטייני בקילומטרים האחרונים לעבר נקודת הסיום בעיירה סטיקיסהולמור (Stykkisholmur), לאחר 53 יום ו- 2,000 ק"מ בקיאק.
אף על פי שהתגבשה במסע הכל כך לא שגרתי איזושהי שגרת חיים פשוטים, של השכמה ואריזת הקיאק, שעות של חתירה על המים והתארגנות לחניית לילה, למעשה שום יום לא דמה לקודמו. הים שינה צורתו תדירות, הרוח נשבה בעצמה ובכיוונים שונים, הנוף התחלף ועמו בעלי החיים. כל יום והסיפור שלו, רגעים של אושר צרוף למול קשיים, כאבים פיזיים והתמודדות עם הכול לבד. אך כשעושים זאת מתוך רצון אמיתי ואהבה, קל יותר לעמוד בפני קשיים רבים. ולתחושת הסיפוק וההישג האישי אין כל תחליף.

הכר את החותר: דן פסטרנק


הוא גר בתל אביב עם בת זוגתו איריס, נגה בת ה–8 חודשים ובלה הכלבה. עובד (מדי פעם) במחשבים, וחותר כבר 5 שנים (פלוס מינוס).
תמונות מהמחשב הקודם 087
המפתחות של הקיאק אצל הג'ינג'י
דן, איך הגעת לקיאקים?חבר (גדעון גולדשטיין למי שזוכר), התנסה בקיאקים בניו זילנד ואמר ששווה לנסות, היינו 4 חבר'ה – שלושה מלאי התלהבות ואני קצת פחות אבל בכל זאת שוכנעתי לנסות... אני היחיד שנשאר...
למה קיאקים?
נוסעים הרבה לחו"ל וחוץ מזה זה התירוץ האולטימטיבי להתחמק מארוחות שבת בצהריים... האמת שמדובר בשילוב מושלם של אנשים, ים, ספורט וכיף.
למה הבירה טעימה יותר לאחר חתירה?
היא גם טעימה לפני ובמהלך אבל הקלוריות מחליקות טוב יותר אחרי. טיפ לחותרים החדשים – לא לחתור עם הנגאובר (מניסיון זה לא נעים)
בתור אחד מוותיקי המועדון, מאילו פעילויות אתה מתחבא ולמה?
אני מגיע בימי שלישי ושבת בצהריים כי אני לא חיית לילה (כן  6:30 זה לילה לא בוקר) כמו כן זה מאפשר כאמור להתחמק מארוחות שבת עם המשפחה...
באילו טיולים השתתפת ומה הטיול הבא?
השתתפתי ביון, יפן, סיישל, סיציליה והבא נורווגיה – אני משתדל להכשיר את הקרקע בכל טיול חדש שנפתח.
איזו חוויה זכורה לך במיוחד ממהלך השנים בתחום?
הים היה גבוה, חזרנו בדיוק מחתירה והתכוונו לרדת לחוף בין השוברים. אני חתרתי בדיוק על קיאק חדש ומיוחד שרק הגיע למועדון – ה – Rockpool הצבעוני. כמו שאומרים –“never turn your back to the sea” , מסתבר שהגלים היו מעט גבוהים מדי על החבורה והתחלנו להתהפך אחד אחד – ניר עבד במרץ על הצלות ואני שאיכשהו הצלחתי לא ליפול והחזקתי את אחד החותרים שהתהפך. בינתיים הגיע גם עומר, שגלש באותה עת, לעזור ו"לקח" ממני את החותר. כמה רגעים לאחר מכן התהפכתי גם אני, ניר תפס אותי והחזיר אותי למרינה והקיאק ניצל ברובו בעזרתו האדיבה של שובר הגלים... מאז ה – Rockpool  קצת פחות צבעוני.
שאיפות נוספות בעולם הקיאקים?
להמשיך ליהנות, לצאת לטיול לפחות פעם בשנה, להתאמן בווילס וליפול על מקלחת חמה
.

דן באחד מגילגוליו באיי סיישל

קפריסין בידינו!!!






בלב ים
אנחנו בלב ים, כמאה מייל מחופי הארץ, השעה 2 וחצי לפנות בוקר, הירח כבר שקע והשמיים מכוסים עננים כבדים. אני יושב בקיאק  וחותר קדימה בזהירות רבה. הים מסביבי גועש, רוח עזה של 25 קשר וגלים גבוהים מאחורי גבי. אני לא רואה את הגלים ורק מרגיש אותם מרימים את הקיאק לגובה. מדי פעם הם נשברים לידי ואני תומך את הקיאק עם המשוט לבל יתהפך.
אני לא לבד, לצידי חותר בקיאק משלו, מוטי בן עטיה שותפי לצוות. איני רואה את פניו , החשכה כבדה אך אני מנחש מה הוא מרגיש.
מספר מטרים מלפננו הספינה "אולה" המלווה אותנו אני לא רואה אותה בבירור רק את אור הירכתיים הלבן ואת האור האדום הבוקע מהמצפן. אני יודע שעל הספינה יושבים כעת מוטי הררי הקפטן וזוג החותרים שיחליף אותי בעוד כשעתיים.
אנחנו חותרים בלב ים כמאה מייל צפונית מערבית לחופי הארץ בדרכנו מלימסול שבקפריסין להרצליה.
החתירה קשה ומפחידה אבל אני יודע שאחרי כל המאמץ שהושקע אסור לוותר.
הים התיכון מחולק ל 18 אזורים גאוגרפיים כאשר החלק המזרחי ביותר של הים התיכון זה המשתרע מקפריסין מזרחה לחופי לבנון, סוריה וישראל מכונה הקרוסייד Crusade = האזור הצלבני על שמם של אותם אבירים ששלטו על הארץ הקדושה הלו היא Terra Santa
ספינות רבות חצו את הקרוסייד במהלך ההיסטוריה בספינות קרב, באוניות מסחר, במפרשים, קיטור ודיזל אך מעולם לא נחצה קודם לכן הים בכוח הזרוע ובקיאק ובשביל זה אנחנו כאן.

הרקע
הספורט הימי בארץ הוא מהמפותחים והטובים בעולם ולצד גלשני הרוח והמפרשיות החל להתפתח בארץ ענף ספורט חדש של חתירה בקיאקים ימיים.
"טרה סנטה" הוא מועדון הקיאקים הימיים הראשון בארץ שנוסד לפני מעל לעשור והצמיח מקרבו עשרות קיאקיסטים שחלקם זכו לפרסום עולמי. מדריכי המועדון מובילים טיולי קיאקים ביוון, סיישל, אלסקה, יפאן, סקוטלנד, אירלנד, נורוגיה ועוד...
בארץ, עיקר הטיולים ואימוני הקיאקים נעשים לאורך החוף ולכל היותר מספר קלומטרים מערבה מהחוף אך מעולם לא מעבר למים הטריטוריאליים של ישראל.

כמעט כל מי שישב בקיאק ימי וחתר מערבה הרחק מהחוף, שאל את עצמו את אותה השאלה: האם ואיך ניתן לחתור בקיאק את כל הדרך 180 מייל שהם 350 ק"מ שבין קפריסין לישראל ? האתגר הזה לחצות את הקרוסייד ("ים הצלבנים")  ולהגיע מקפריסין לישראל היה חלומם של רבים מהארץ ומאירופה אך  עד היום הוא לא הוגשם.

ההכנות
בסוף קיץ 2010 נפל הפור והוחלט שהתנאים בשלים להגשמת החלום. לאחר בחינת רעיונות ותסריטים שונים הוחלט שהחתירה תעשה בשני קיאקים על ידי צוות מתחלף של 3 חותרים לכל קיאק.
כאשר את המסע תלווה ספינת מפרש שתשמש גם כאמצעי בטיחות בעת מצוקה.
החותרים שנבחרו היו כולם מצוות ההדרכה של מועדון טרה סנטה כשהעדפה הייתה לחותרים שהם גם סקיפרים ושיוכלו להשיט את הספינה המלווה.
עומר זינגר, ממייסדי ומנהליי מועדון טרה סנטה, ניר אבס, מוותיקי המדריכים, אחד הקיאקיסטים הטובים  ובעל מפעל,  יונתן פרמינגר, מדריך קיאקים, דוקטורנט במדעי הרוח וסקיפר מקצועי, מוטי בן עטיה, מדריך קיאקים, מרתוניסט  ואיש היי טק ואלון פלד, קיאקיסט, העוסק בספורט אתגרי, סקיפר מנוסה ובעל מפעל ואנוכי, קובי שדה, מדריך קיאקים, סקיפר ורופא.

לאחר אימונים מפרכים שכללו גם תרגול בהחלפת הצוותים בלב ים, הצטיידות ולוגיסטיקה הפליגה הספינה אולה בפיקודו של הסקיפר מוטי הררי כשעל סיפונה קשורים שני קיאקי פיברגלס באורך של כ 6 מטר ללימסול שבקפריסין
ההפלגה הייתה מול רוחות קדמיות עזות וים גבוה והתחזית לימים הקרובים  בישרה על סער GALE  מדרום לקפריסין.
מקורן של הסופות הפוקדות את חופי הארץ הוא כמעט תמיד בשקעים בארומטרים המגיעים מאזור קפריסין והמכונים "שקעים קפריסאים" מה שהופך את מזג האויר בחלקו המזרחי של הים התיכון לקשה והפכפך. עד לשעת האפס לא היינו בטוחים שאכן נצא, הלבטים היו קשים אך בסופו של דבר החלטנו לקחת סיכון מחושב ולצאת לדרך כמתוכנן.
ביום רביעי בבוקר הורדו שני הקיאקים מהספינה למימי המרינה בלימסול וביקשנו את רשותם של השוטרים הקפריסאים לצאת בחתירה מערבה. "לאן" הם תמהו? "לישראל" התוודינו בכנות. הם נהנו מהבדיחה ונתנו לנו את הרשות וכך יצאנו אל הדרך.

חתירה קדימה
הטקטיקה שבחרנו בא הייתה פשוטה: שני הקיאקים יוצאים מקפריסין בחתירה ללא הפוגה עד להרצליה,  כאשר זוג החותרים מתחלף מדי שעתיים, סך הכל שעתיים חתירה רצופה, ארבע שעות מנוחה על הספינה וחוזר חלילה.
חילוף הצוותים נעשה בעזרת סירת גומי הקשורה מאחורי הספינה, ולמרות שהתאמנו על החילופין טרם המסע, התהליך לא היה פשוט בחשכה וכאשר הרוח עזה והים גועש.
לעתים בלתי אפשרי היה לעצור את הספינה והיא הייתה נסחפת במהירות של 3 קשר גם ללא מנוע או מפרש והחילופין היו מבוצעים במהירות תוך כדי תנוןעה.
באחד המיקרים, אחד הקיאקים נשמט מאחיזתנו והוא נסחף לתוך האפלה. עומר שהיה על הקיאק השני דולק אחריו ונמצד אלינו. מוטי הסקיפר מבצע מהלך של  "אדם בים" ותוך דקות מגיע אל עומר ואל הקיאק האובד ואנו משלימים את ההחלפה. אנו מפיקים לקחים לקראת ההחלפה הבאה, ברור לנו שאסור שזה יקרה שנית.

שעות המנוחה על הספינה הן קצרות ולא קלות . הספינה מטלטלת כקליפת אגוז בין הגלים, רעש המנוע וההגה אינם נותנים מנוח. וחלק מאנשי הצוות סובלים ממחלת ים. אנחנו ישנים כל פעם לדקות או לשעה קלה ולא יותר. אוכלים משהו מתוק ועתיר אנרגיה שותים מים ומתחילים להתלבש ולהתארגן לסבב החתירה הבא.
המטרה היא לחתור בביטחה שעתיים רצופות וכמה שיותר מהר אבל מבלי להגיע לאפיסת כוחות ולאפשר לגוף חתירה חוזרת שוב לאחר המנוחה.

למרות העייפות הקושי להתלבש בבגדי החתירה הרטובים ולחזור לקיאק לעוד שעתיים של חתירה, ברגע שאני מתיישב בקיאק אני מתמלא באנרגיה והתרוממות רוח תחושת החתירה בקיאק בים היא מופלאה מדובר בכלי שייט קל ומהיר שהחותר בו למעשה מחובר אליו ואל הים ויושב קרוב קרוב למים ולגלים.

מתקרבים לחופי הארץ
בבוקר של יום חמישי, לאחר הלילה הראשון והקשה אנחנו אופטימים, עשינו מעל ממחצית הדרך ואנו מתקדמים בקצב טוב, נכנסו לשגרה והגוף מתרגל לקצב החיים החדש.
מזג האוויר מתמתן ומוטי הררי הקפטן מצליח לפנק אותנו בארוחה חמה של אורז ובשר אנו מקבלים גם דיווחים אופטימיים לגבי מזג האויר מקארל ויזל, איש מזג האויר שלנו שמגבה אותנו ממקום מושבו בארץ.
עם רדת החשכה לקרת הלילה השני אנו כבר מתחילים להבחין בחופי הארץ וההתרגשות גדולה
אנו מאיטים את קצב החתירה בכדי שנגיע בשעות הבוקר להרצליה, אחרת נאלץ להמתין לפתיחת הגבול  בלב ים.
מוטי הקפטן שהתגלה כאיש ים מדהים והיה לנו לחבר לאבא ולאמא ניצל את ירידת המתח וניסה את כוחו בחתירה בקיאק לקול תשואותנו: זה לא קל להצליח לחתור בים שכזה בפעם הראשונה.

גבורי התהילה בטקס קבלת הפנים במרינה. עומדים משמאל לימין: ניר אבס, קובי שדה, מוטי הררי, אלון פלד, יונתן פרמינגר, מוטי בן עטיה, עומר זינגר וקרל הגדול. 
חייל הים  מזהה את הספינה, ולאחת אימות מולו החיילת שמאחורי הרדאר מאחלת לנו המשך שייט בטוח.
בשעה שש וחצי בבוקר מתחלפים ניר אבס ואלון פלד שחתרו את האשמורת האחרונה של הלילה עם יונתן פרמינגר ועומר זינגר.  הרצליה הולכת ומתקרבת כל הזמן ואנו מודיעים לכולם על בואנו.
ואז בסביבות שבע בבוקר כ 5 ק"מ מהרצליה אנו מזהים מולנו עשרות קיאקים החותרים לקראתנו. ההתרגשות עצומה, כף גדול לראות את חברינו לעולם הקיאקים, חברי טרה סנטה שליוו אוצתנו באימונים , בהכנות ויותר מהכול בחלומות מצטרפים אלינו לקטע החתירה האחרון לתוך המרינה בהרצלייה.
זהו החלום הוגשם והכנסנו את הקיאקים לדפי ההיסטוריה של השייט והימאות בארץ.