"אני מקווה שאתם יודעים מה שאתם עושים, הים במערב האי מול יכול להיות מסוכן"
אמרה אן בעלת האכסניה באובן לצביקה.
"אל דאגה, הקפטן שלנו הוא בחור מנוסה"
ומה הוא עושה לפרנסתו?
צביקה ראה שהוא לא יוצא מזה ואמר "יש לו את עדר הכבשים הגדול ביותר בישראל"
אה, אני מבינה אמרה אן ונתנה לצביקה הזדמנות לשתות את הקפה בנחת מול המפרץ הכחול.
בכבשים אני ממש לא מבין כלום והעדר היחידי אותו אני רועה הוא "עדר חותרי הקיאקים" במסגרת עבודתי כמדריך ושותף במועדון "טרה סנטה קיאקים ימיים"
ביוני 2010 יצאתי עם קבוצת חותרים מנוסים מהמועדון לטיול במערב סקוטלנד מסביב לאי מול.
_____________________________________________________________
נכנסנו לפיורד הארוך בשעת ערב מוקדמת, לפניינו מספר פיצולים ואני בודק במפה איזה מהם יביא אותנו לכפר DERVAIG שם מחכה לנו מקלחת חמה וארוחת ערב ב- INN הוותיק ביותר במול (1885) התזמון הוא לא אידאלי, עכשיו יש שפל והמים זורמים כנגדינו החוצה מהפיורד אבל אנו חותרים בצמוד לגדה שם ישנו זרם הפוך (קצת כמו בנהר) קשה להכניס את הלהבים למים מכיוון שעכשיו כבר לא רואים מים...הכל מחוסה במרבד של צמחי ים עם עלים ירוקים ורחבים ואז, כמו מתוך סרט מופיע מולינו צללית של קאנו ארוך ובו ישובים זקופים שני סקוטים עם חליפות , כובע רועים ומשוט ביד וליד כל אחד מהם יושב (גם הוא זקוף) כלב המרעה הנאמן.
הם ממש לא נראים מופתעים מפלישת הקיאקים מהלבנט ומספרים לנו שבפיורד הזה חילופי הזרמים בין הגאות והשפל מאוד שונה מאשר בחוץ ושזה לא מצויין באף מפה או טבלה.
טוב, את זה כבר הרגשנו ועכשיו הגיע כבר הזמן לרדת ליבשה או יותר נכון לבוץ ותוך זמן לא ארוך נחים להם הקיאקים מעל קו הגאות על מרבד דשא ירוק והחותרים מרווחים בפאב-מסעדה משיקים כוסות גינס ומגלים שהאוכל ממש נפלא וכל ההשמצות על האוכל הסקוטי נמסות עם כל ביס של סלמון טרי.
_______________________________________________________________
ארוחת בוקר ב B&B , יש סיכוי שאיבדנו את אודי. הוא יושב בנחת על כורסא בחדר עם חלונות גדולים שמהם נשקף המפרץ שממנו ברח הים והותיר אחריו ירוקת המכסה ומלפפת את הסלעים. ברקע גבעות ירוקות, צריח הכנסיה, מספר בתי אבן עתיקים ושביל שמתפתל לאורך נחל צלול ועובר מעליו בגשר עץ. אודי לוגם תה ומעשן סיגר ונראה כאילו נולד פה בבית הזה.
בשלב הזה הבנתי שבעלת הבית העליזה כבר הציע לו להשאר ולעבוד אצלה בקיפול סדינים ושאר מלאכות. משום מה הוא ויתר על ההצעה ברגע האחרון וחזר לקיאק הרטוב.
מסביבינו ערפל מוחלט ואנו יכולים לראות רק את הקיאק שלפנינו, מה שגורם לקבוצה לחתור אחד ליד השני בזהירות מירבית, אנו שקטים מאוד היום בבוקר, שומעים רק את מעבר הלהבים במים, טיפטוף קל של גשם דקיק וקולות השחפים, מידי פעם מזהים כתם גדול ומטושטש שמתגלה כסלע.
יצאנו מהפיורד ועכשיו חותרים לאורך קו החוף, המצוקים גדולים יותר ומשמאל מגיעים מידי פעם גלים אותם אנו מזהים ברגע האחרון ובעיקר מרגישים איך הקיאק עולה , יורד ומתנדנד. כל כמה דקות אני עושה הפסקה וסופר שוב את ה"עדר" נכנסים למפרץ חולי להפסקה והכתם שזז מולי מתגלה ככבשה סקרנית שבאה לבדוק את האורחים.
כעבור שעה נוספת של חתירה מתבהר לפתע הערפל, השמש יוצאת וכמו בחילוף תפאורה על במת התיאטרון אנו יכולים להבחין במצוקים הגבוהים ומעליהם יער , המים הופכים לכחולים וצלולים והשמים לבהירים. אני מביט במפה ומחפש את נקודת הנחיתה הטובה ביותר ממנה נוכל לטפס ברגל לטירה אותה אנו כבר מזהים במרומי ההרים.
הטירה הזו משופצת ושמורה ולאחר הליכה ביער אנו זוכים לשתות קפה ולאכול גלידה בבית התה האורגני שבטירה.
____________________________________________________________
צביקה, ערום לגמרי (לא, זה לא קשור לכבשה...) מקפץ על רגל אחת ומקלל ברוסית-צרפתית ועברית. לא ברור לי אם הוא מנסה להתלבש מהר, לברוח או למחוץ את התוקפים האכזריים שכבר מצצו את דם הוויקינגים, הקלטים מק-סטיוארטים ועכשיו נצמדים לבשר הטרי מישראל. כן רבותי, אני מגניב חיוך קטן וחושב שאכן הגיע הזמן שנפגוש את הטורף הנורא מכולם ה – MIDGE הסקוטי.
הם נראים כמו ברחשים מצויים אבל מגיעים בלהקות במיוחד כשיש קצת גשם ואין רוח ויש עשבים רטובים. הם מתיישבים על כל פיסת עור ומתחילים לאכול....חזרתי והזהרתי מפניהם ודרשתי שהחברה ייצטידו בכובעי רשת, כבר צחקו עלי שסתם....והנה, בום...התקפה....משום מה אני לוגם קצת ווסיקי וממש לא מרגיש את המיג'ס, אולי נהייתי קצת סקוטי. המקומיים מסתובבים בחוץ כאילו לא כלום, אחד מהם פגש אותנו בשביל הבוצי ואמר שזה דווקא טוב כי:
"It keeps away the tourists…no offense"
קצת לפני הנחיתה בחוף אני מבחין בסירת מפרש קטנה בגודל של קיאק, הרוח נושאת את ריח התבשיל שנרקם על הסיפון ישר לנחירי האף ומיד אני כבר צמוד לדופן ה"יאכטה" מברך לשלום זוג "צעיר" הגבר עם פרקינסון מתקדם, שותה וויסקי מהבקבוק ואשתו עם עיניים שובבות בוחשת את הנזיד הסודי ומתנצלת שלא הכינה מספיק לכולנו.
בחוף מבחין בנו שומר האחוזה ומציע לנו לישון בחדר שבחצר. החברה מביטים באחוזה ומתלהבים, תוך מספר דקות אנו משפשפים עיניים בתמהון – קיבלנו את המתבן של הכבשים, גודל שניים על שניים עם הרבה חציר ולכלוך...יש רגע של מבוכה באוויר, מי שדמיין חדר באחוזה עם מיטת אפריון ונסיכה קלטית מתקשה להחליף אותו בחבילת חציר במתבן עם כל החותרים האחרים מדיפי הצחנה...הסקוטי מנסה לעזור ואומר "אז אתן לכם גם את חדר העבודה שלי" ומיד פותח חדר קטן עם אין סוף כלי עבודה, נסורת ולכלוך. אה, יופי תודה אנו אומרים ואני מוסיף " אפשר גם להקים אהלים בחצר?" לאחר התשובה החיובית ניגשים החברה להקמת המאהל, מים זורמים יש במפל שליד וחדר העבודה הופך מיד למטבח וחדר אוכל.
לא עובר זמן רב והנה אנו יושבים ואוכלים נזיד סמיך ומבהיל עם משקה סודי תוצרת טוברמורי וחוגגים את הלילה הראשון והאחרון באחוזה סקוטית עתיקת יומין.
____________________________________________________________
אני עומד ליד הבר ומחכה לחמש כוסות וויסקי בכדי להביא לחברי למסע הלילי בכפר השומם. לידי מונח על כסא בר- השיכור המקומי.
אדמדם, מזיע עם "כרס בירה" ענקית, הוא פותח את הפה ושואל אותי בסקוטית מתנגנת מלוה באדי אלכהול "WERE ARE YOU FROM?" מישראל אני עונה ואז הוא חושב כמה דקות ואומר
"YOU ARE LOST" עכשיו תורי לחשוב על זה כמה
דקות....אולי הוא מכיר את מפת העולם ומבין שהניוט שלי זה לא משהו אם הגעתי בטעות מהרצליה לכפר שלו....או שאולי הוא מתעניין בפוליטיקה ורצה להביע את עמדתו בנוגע לסיכסוך במזרח התיכון
לבסוף החלטתי שהוא הפילוסוף המקומי ולכן עניתי "" WE ARE ALL LOST וניצלתי את הזמן שהוא חושב על זה בכדי לחמוק עם הוויסקי לשולחן. מאותו רגע הפך המשפט הזה לסלוגן של הטיול ובהחלט זה לא רע ללכת לאיבוד בין איים שוממים וירוקים כאשר יש לך את חולצת הטריקו של החבר השיכור שעליה היה כתוב "IN CASE OF LOST PLEASE RETURN TO THE BUB"
החצייה לאיי TRESHNISH
שעת אחר הצהריים, בדיוק בין "חילופי המשמרות" של זרמי הגאות והשפל, המים הפסיקו לזרום צפונה ובעוד כשעה יחלו בזרימה דרומה...ואנו יכולים לכוון חרטומים מערבה לאיים השוממים הפזורים במימי האוקינוס האטלנטי כמו שברי סלעים שפיזר איזה ענק...המים שקטים כראי, השמים כחולים והדמדומים אין סופיים. רק ב- 23.00 יחשיך וגם אז לא יהיה חושך מוחלט. אבל השקיעה המתמשכת יוצרת תנאים אופטימליים לצלמים שבחבורה.
אני מסתכל ימינה לכיוון של ישראל ולפתע, במרחק של 2 מטר ממנו יש תנועה במים, אני מצביע לעברו ומעליו עולה בקשת מושלמת ליויתן שחור של 4-5 מטר, עושה קשת מופלאה וחודר את המים ברכות ונעלם כלא היה. אני לא הספקתי לצעוק וישראל לא הספיק לסובב את הראש אבל אצלי בראש נחקקה התמונה לנצח, קיאק צהוב עם ליויתן מעליו (יופי של לוגו למועדון קיאקים אני חושב)
לאחר שעה וחצי של חתירה נעימה אנו מגיעים לקבוצת סלעים עליהם רובצת קהילה שלמה של כלבי ים, בזמן שחותרי הקיאקים שולפים את המצלמות מחליקים היצורים החלקלקים והחמודים האלו אל המים ורק אחד ענק נשאר לרבוץ על הסלע. האם הוא מת? חולה? אני מתקרב עליו ואז לפתע הוא מתעורר בבהלה, פוקח זוג עיניים גדולות ולתדהמתו רואה שבעה יצורים עם גוף פיברגלס צבעוני וארוך....כולם בסגנון הפפרצי אוחזים מצלמות ביד. הוא נוהם ומחליק למים במגושמות, שם במים הוא נראה קליל ומהר מאוד מצטרף לחברה שלו. עכשיו הם מקיפים אותנו ומוציאים את הראשים החמודים שלהם עם השפם והעיניים הגדולות והסקרניות ובודקים אותנו בעניין רב.
על האי הגדול בקבוצת איי הטרשניש אנו מעלים את הקיאקים מעל קו הגאות ואת האהלים מקימים על משטח דשא נרחב. למעשה איים אלו הפכו לבית לאלפי ציפורים בינהם ה"פאפין" המפורסם שבעברית נקרא "תוכי ים" יש לו הילוך של שיכור המזכיר פינגווין, מקור צבעוני המזכיר תוכי ובעצם את החורף הוא מבלה בתוך הים בשחיה! הם חיים בזוגות (כנראה אצלהם זה מציח יותר מאשר בתל-אביב...) וגם חוזרים כ אבי לקנן באותו מקום בין המצוקים. בזמן טיול רגלי בשטח אנו עוברים במרחק נגיעה מהן. ישראל צלם הטבע שלנו מרוגש, סוף סוף הגענו למקום שהוא חלומו הרטוב של כל חובב טבע, ציפורים ואור טוב לצילום. הוא כבר רץ בגבעות עם ציוד צילום וחצובה ענקית שרק הוא יודע היכן ואיך היא הסתתרה בקיאק עד עכשיו...הוא נעלם מהעין ואנו ממשיכים בטיפוס לראש ההר משם יש לנו תצפית מרהיבה של 360 מעלות לאיים הסמוכים, הפרחים הסגולים המכסים כמרבד את האי, ושקיעה איטית שצובעת את השמים בכתום, כחול, סגול ורק קפיצת הארנבות סביבינו וקולות הציפורים הם הרחשים היחידים שמפרים את הדממה.
אני, מנדלסון והמערה...
את היצירה "מערת פינגל" של מנדלסון שמעתי עוד בילדותי ואחר כך בתור נגן קונטרבס יצא לי לנגן במספר קונצרטים.
בתור קיאקיסט שלמד וחתר הרבה באיים הבריטיים שמעתי הרבה על ייחודה של המערה הזו. בקרב חברי מועדון החותרים של טרה סנטה אני ידוע ב"קדחת המערות" שלי. באירלנד הובלתי קבוצות דרך מערות ים, קשתות ומנהרות...בשטלנד חצינו אי שלם מצד לצד עם פנסי ראש דרך מערה רחבה...ובכל זאת, כאשר הגענו למערת פינגל לאחר שעתיים של חתירה בים הפתוח הבנתי שאכן אין שני לטבע ביכולת ליצור את יצירות האמנות הגדולות ביותר. אמנם יש מערות עמוקות וארוכות יותר אולם לעולם לא נתקלתי במבנה כזה של קוביות, קוביות שנראה כאילו מישהו עבד מאוד קשה בכדי לסדר אותן שם. התכוונתי להשמיע לחברה את המוסיקה של מנדלסון בהפתעה בתוך המערה אולם עכשיו רק יכולתי לחייך בעצב...האוקינוס הביא איתו סוול שמידי פעם נשבר על ריף בכניסה למערה ובתוכה עלו המים וירדו...בהחלט גבולי חשבתי. בכל זאת ביקשתי מהחברה לחכות במרחק בטוח וחתרתי פנימה, החלטתי להכניס את הקיאקים בשתי קבוצות נפרדות וכך התגשם לו עוד חלום.
IONA - האי הקדוש
אם מערת פינגל קודשה ע"י כוחות הטבע אז האי IONA קודש ע"י בני האדם כנראה הודות לאווירה פסטורלית האוחזת בך מרגע שדרכה כף רגלך בחולות הזהובים שלחופיו. לא סתם התיישב שם הנזיר קולומבה בשנת 563 לספירת הנוצרים והביא להתפשטות הנצרות בקרב ה-פיקטים. במאה ה-8 פלשו הוויקינגים וטבחו בנזירים אולם איאונה והקטדרלה שנבנתה המשיך להוות מוקד של עליה לרגל מהחשובים ביותר גם היום.
מסביב לאי ישנם זרמים חזקים TIDAL RACES שיכולים להפוך את חווית החתירה למרתקת אך מסוכנת. הצלחנו להגיע ללא פגע וטיפסנו על דיונות החול יישר למישטחי דשא נרחבים שעליהם הוקמה האכסניה שלנו שהיא הבית האחרון בקצה הצפוני של האי.
באיונה גרים כ- 100 איש, חלקם נולדו שם וחלקם כמו ג'ואנה אותה פגשתי במינימרקט פשוט הגיע לשבוע אחד לפני 10 שנים ומאז היא שם. היא אוספת חלוקי אבנים בזלתיות יוצאות דופן אותן ניתן למצוא רק בחוף מסוים באיונה בזמן שיא השפל ומהם היא עושה תכשיטים הנמכרים בכל העולם, בנוסף היא גם המסג'יסטית של האי ולצערו של אודי לא היה לה זמן לקבל אותו..וגם עוזרת לחברה שלה במינימרקט בקיץ. גם סקוט הגיע לפני 12 שנה ומאז הוא לוקח תיירים לסיבוב בסירה למערת פינגל ובזמנו הפנוי חותר בקיאק.
אני חייב להודות, שגם אני כבר החלטתי להשאר לעשר שנים רק שאז נזכרתי שיש לי כבר משפחה בישראל ...
אז זה ממש מסוכן
השבמחק👍
מחק