יום שלישי, 6 בספטמבר 2011

חתירה לעתיד טוב יותר


טל שני מדריך במועדון טרה סנטה עושה שימוש בקיאקים הימיים, לקידום והעצמה של בני נוער ומבוגרים. טל, המשמש כעוזר הוראה ומחקר בביה"ס לפסיכולוגיה של המרכז הרב תחומי בהרצליה, מנהל פרויקט בשם "חתירה לעתיד" שבמסגרתו הוא משתמש במאפיינים הייחודיים של הפעילות הימית, הפיזית, החוויתית והאתגרית של הקיאק הימי לקידום אישי וקבוצתי של נערים ונערות.


אחד המאפיינים הוא שההתקדמות והשליטה על הקיאק תלויים רק במי שנמצא בו. המדריך יכול לנסות וללמד ולתמוך אך ללא התמודדות אישית עם קשיים, הקשבה, התמדה ולמידה זה לא קורה. העבודה עם הקיאק הלא יציב והים המשתנה לא פשוטה ויכולה להיות לעיתים מאתגרת ומתסכלת אך כאן גם המפתח להעצמה וקידום - ממזג האוויר ההפכפף שמלמד אותנו שלא תמיד הכל תלוי בנו ועד לתרגולי הצלה שמלמדים לשתף פעולה ולדעת להסתכל ולסמוך זה על זה.

הפעילות שהתקיימה בין החודשים מרץ עד אוגוסט בקרב שלוש קבוצות נערים ונערות מבית רשת ובית מיר"ן, בשיתוף מועדון הקיאקים הימיים טרה סנטה. אחרי שלמדו לעזור זה לזה בשלב ההתארגנות, התמקדו הנערים בהתמודדות קבוצתית ועזרה הדדית במרינה ומשוב אישי ניתן לכל אחד מהנערים. וכך ממצב בו התקשו לשלוט על הקיאק ("איך אתה מצפה שאני אעזור לאחר אם אני עוד לא יודע בעצמי") למדו הנערים להרים ראש ולהסתכל על שאר חברי הקבוצה ולתרגל מקרים של התהפכויות וקריאה לעזרה.
"ההצלה היא מבחינתי השיא" אומר טל שני "אם בתחילת הדרך היו פונים אליי שאני אעזור ואציל, בהמשך, הייתי מתבונן ונותן לנערים לתפקד עצמאית ולהתמודד בהצלחה. אני כמדריך לא יכול להציל שישה חותרים, זה אומר שכאשר יצאנו החוצה עם הנערים לים הפתוח סמכתי עליהם שיעזרו זה לזה."

כל אחד ממשתתפי הפרויקט שהתמיד קיבל תעודה המעידה על כך שסיים קורס קיאקים בהצלחה. חלק מהמשתתפים שסיימו את התהליך במלואו אף עמדו למבחן לקבלת תעודת חותר מוסמך בהתאם לאיגוד הקיאקים הבינלאומי ISKA (טרה סנטה קיאקים ימיים הם נציגו בארץ).

יום חמישי, 18 באוגוסט 2011

קלימנוס - הרבה חוקים מעט סדר / עומר זינגר

"מחר אתה מייצג אותנו בתחרות" אומר לי חברי ג'ורג' הבעלים של הטברנה.
אני בטוח שהוא צוחק  החבר האוסטרלי- יווני, מה גם שעכשיו כבר שתיים בלילה ואנחנו אחרי כך וכך בירות + כך וכך אוזו....
הלקוחות האחרונים עזבו ואנחנו סוגרים את האורות ומוציאים בירה אחרונה ויושבים על כסאות הבר מול מייצר טלנדוס המואר באור הירח.

לפני שנים הגעתי לאי הזה בסוף החורף, אף טברנה לא הייתה פתוחה ועצרתי ליד תא הטלפון הציבורי היחידי שהיה וכבר איננו. מאז יש כבר סלולרי וכבר קשה לספר בבית ש"אין קליטה". המון קבוצות כבר הבאנו לכאן אצל כולם עבד הקסם! כולם רצו להישאר ולספוג עוד מאווירת המקום. אין מכוניות, יש שביל אחד בכפר עם 33 אנשים, שבילי עיזים לטיפוס בהר, חוף נודיסטים וכ- 10 טברנות מהן המקום של ג'ורג' ואשתו פופי הוא המוצלח ביותר.
בטיול האחרון שלי פה במאי ירד גשם בלתי פוסק ביום בו חתרנו סביב האי, רוחות של 15 קשר עם סופת ברקים. היינו בטוחים שאנחנו בטיול בסקוטלנד... אבל עכשיו אוגוסט וחם. אבל חם ויבש, לא כמו בארץ והמים במרחק נגיעה. יחסית לגודלו של האי יש פה הרבה "אקשן" וכאמור ג'ורג' מנסה להסביר לי שמחר אני עומד לייצג אותם בתחרות שנתית של 1 ק"מ בלבד מטלנדוס לקלימנוס. טוב נו, אז נחתור ק"מ אחד, ממש לא סיפור ובטח יהיה הפנינג נחמד למרות שאני לא חובב גדול של תחרויות. מסתבר שהעובד הקבוע שלו, האנגלי הנודד NATHAN מייצג אותם כל שנה אבל תמיד מגיע אחרון, כך שכל מה שעלי לעשות זה - לא להגיע אחרון!

רק למחרת אני קולט שלא מדובר בתחרות קיאקים אלא בתחרות שחיה :) או קי, אני יודע לשחות אבל לא ממש זוכר מתי שחיתי מהר וללא הפסקה.....בכדי לעודד אותי נותן לי ה"ספונסר" שלי  כוס אוזו ואומר שצריך למלא טופס ובערך ב 14.00 יהיה זינוק.

השעה כבר 13.00 ואף אחד לא מגיע. אני ניגש שוב לג'ורג' לשאול מה קורה, הוא אומר שיש קצת רוח ואולי ביטלו אבל מצד שני אולי לא...ובאמת צריך להרשם אבל הוא לא יודע איפה נרשמים...טוב, כך עוד אוזו...פתאום מגיע NATHAN עם טופס רישום רישמי ואמיתי. הוא רשם אותי ועכשיו אני צריך לצייר מספר 41 על הכתף...אז שירה מחפשת פרמנט ובסוף יש לי מספר שחור ואז גם פופי מגיע וכולם מחליטים שצריך לרשום את שם ה"ספונסר" שלי על הגב...ON THE ROCKS בזמן שהפרמנט אוזל והם מחפשים תחליף אני מנסה להבין מה זה אומר שהוא הספונסר שלי? והנה כוס בירה קרה מוגשת לי...עכשיו כבר מאוחר מדי לסגת, התחרות אמורה להתחיל , כנראה עוד מעט, עדיין לא רואה אף אחד אבל אולי כדאי שאקפוץ למים לחימום קצר ואעשה כמה פוזות רציניות של שחיין?
סליחה, איזה מספר נכנס?
 והנה תוך רגעים ספורים, מגיע ספינת ה COAST GAURD וחוסמת את המייצר לכלי שייט, 2 אופנועי ים זורקים מצופים למים וסירה מלאה בשחיינים מגיע מקלימנוס. מאמן נבחרת השחייה של קלימנוס נואם, אני רואה הרבה חברה בספידו שנראים מקצוענים...כמה אנגלים, אבל גם הרבה חובבים מכל הגילאים. בכל אופן אני מתמקם מאחרי בחורה חטובה בתקווה שישבנה החטוב ישמש לי למוטיבציה בתחרות. לאחר הזינוק, אני מתחיל לאט ליתר ביטחון ומגלה שיש לי דילמה מוסרית, האם לעקוף את הגברת החטובה ולייצג בכבוד את ON THE ROCKS או להשאר פה במקום שהנוף מלבב? בסוף אני בוחר להיות אחראי והנה אני מגביר מהירות, בשלב הבא אני מנסה לעבור קבוצת יוונים ששוחים בזיג זג ולא נותנים לי לעבור...למזלי במרכז המייצר יש כבר גלים נחמדים והיווני שלפני בולע קצת מים. אני מנצל את ההזדמנות ועובר קדימה, כך אני מגלה שזה דווקא נחמד לשחות והנה כבר הגעתי לקלימנוס. פה מחכה לנו חגיגה מקומית, מאוד שונה מעונות המעבר השקטות שבהן אני רגיל לבקר באיים. התקשרנו בהתרגשות לבשר לספונסר ג'ורג' שלא טבעתי...ושאולי יקפוץ עם הסירה שלו לקחת אותנו בחזרה אבל הוא רק צעק שנזיז את התחת ונחזור כמה שיותר מהר לעזור לו בטברנה!

בכל אופן, עוד באותו ערב החלטנו שבספטמבר הקרוב נייסד את תחרות הקיאקים השנתית מטלנדוס לקלימנוס, אז קבוצת טרה סנטה - תתחילו להתאמן :)
אחד עומר און דה רוקס בבקשה!

יום חמישי, 21 ביולי 2011

היכל התהילה: אוסקר ספק



אוסקר ספק
טיול הקיאקים הארוך בהיסטוריה המודרנית הוא סיפורו של הקיאקיסט הגרמני אוסקר ספֱק שיצא מגרמניה בשנת 1932 כשבגרמניה עוד היתה דמוקרטיה והגיע לאוסטרליה לאחר שבע שנים ו-50,000 ק"מ עם תחילת מלחמת העולם השנייה.

מה עושים כשאין עבודה
אוסקר ספק קיאקיסט בן ה- 25 עבד כקבלן לעבודות חשמל בהמבורג גרמניה. בשנת 1932 כאשר גרמניה היתה שרויה במיתון עמוק נותר אוסקר ללא עבודה. בשלב זה הוא שמע על ביקוש לעבודה במכרות נחושת בקפריסין. הוא אסף את שארית כספו בשיפוץ הקיאק (המתקפל!) שברשותו, ללא פרידות או הכנות מיוחדות הוא עלה עם הקיאק על רכבת לכיוון נהר הדנובה, במטרה להגיע דרך הנהר לים התיכון ולקפריסין. כשאתה חותר בים הפתוח בקיאק מתקפל אתה זקוק להרבה מזל ואמנם בחלקו הראשון של המסע נהנה אוסקר ממזג אוויר נוח. עם זאת, בסה"כ התהפך אוסקר 10 פעמים אך תמיד היה זה בכניסה או ביציאה לים ולעולם לא בים הפתוח.

מהנהר אל הים הפתוח
מסלול החתירה של אוסקר עבר בגבול גרמניה-אוסטריה, הונגריה ושער הברזל המפורסם שעל הדנובה. בגבול בולגריה-יגוסלביה החליט לעבור לנהר מעניין יותר – נהר ואדאר, נהר פראי יותר באזור הררי, איתו הגיע עד למקדוניה כאשר הקיאק שבור וחבול. בוולווס שבמקדוניה, נאלץ אוסקר לשהות חמישה חודשים עד אשר נשלחו לו מגרמניה כיסוי וצלעות חדשים לקיאק (קיאק מתקפל כזכור). ממקדוניה לקח אוסקר רכבת לסלוניקי וסוף-סוף יכול היה לשוב אל הים. מסלוניקי חתר אוסקר לאי היווני אנדרוס ושם כאשר ההתמכרות לחתירה בקיאק היתה כבר בשיאה, כל עניין העבודה במכרה נחושת בקפריסין נראה לו פתאום לא ממש לעניין... לאחר מבט על המפה הוא החליט עם כבר הייתי מוכן לעבוד בפרך למה לא לחתור לאוסטרליה?!
מסלול המסע

מהים הפתוח לכלא האוסטרלי
לאחר שחיבר מפרש לקיאק ושט מסביב לקפריסין המשיך אוסקר לחוף סוריה, לקח אוטובוס לדמשק ומשם לנהר הפרת שבעיראק עד לשפך הנהר במפרץ הפרסי. מנקודה זו הוא חתר כ-500 מייל לאורך החוף הפרסי בואכה החוף המזרחי של הודו, תאילנד ומלזיה. בסינגפור חיכה לאוסקר קיאק חדש שהזמין מבעוד מועד, איתו חתר לאינדונזיה, גינאה החדשה ולבסוף ב-20 לספטמבר 1939, לאחר שבע שנות חתירה, הגיע לאי הצפוני ביותר של אוסטרליה האי סייביי. באוסטרליה נודע לו לראשונה מפי השוטרים האוסטרלים על פריצת המלחמה כשעצרו אותו כאזרח מדינת אויב. אוסקר שהה השבי האוסטרלי עד 1946. במהלך תקופה זו הוא פיתח מכונה לחיתוך וליטוש אבנים יקרות שהפכה אותו לאדם עשיר מאוד לאחר השחרור. אוסקר לא חזר לגרמניה הוא נשאר לגור באוסטרליה עד מותו ב-1995 בגיל 88. היומן והציוד מאותו מסע מופלא מוצגים כיום במוזיאון הימי של אוסטרליה בסידני.


יום חמישי, 7 ביולי 2011

טיול קיאקים בנורבגיה



אי לופוטן נורבגיה
טיול ראשון של טרה סנטה חזר השבוע מטיול קיאקים סביב איי לופוטן - איים בקו רוחב 68 הנמצאים כ- 1100 ק"מ צפונית לברגן. האיים מאופיינים בפסגות מושלגות (הפסגה הגבוהה ביותר – 1262 מ'), האיים מיושבים מאז תקופת הויקינגים, כאשר 24,000 התושבים העכשוויים עוסקים בעיקר בדייג (קוד ובקלה). מיקומם של האיים בחוג הארקטי יוצרים חוויה בלתי נשכחת של שמש השוקעת בחצות רק מעט מתחת לקו האופק וזורחת מיד. היות ואי אפשר למצוא קיאקים טובים בלופוטן,  הביא עומר קיאקים טובים (מהם שישה קיאקי  SKUK ) בהפלגה של 3 ימים מברגן אל העיירה הראשית SVALVAER שם גם התחיל והסתיים הטיול.



עומר, למה דווקא לופוטן?
תמיד רציתי להוציא לחתור בנורווגיה, בשנים האחרונות נוצר קשר הדוק עם מועדונים ומדריכים בנורווגיה, בעיקר בברגן ואוסלו. הקשר הוביל לכך שאנו מאמנים חותרים נורווגים במועדון טרה סנטה בישראל וביוון, מוציאים קבוצות נורווגיות לטיולים בסיישל ויוון ואנו המדריכים מוזמנים ללמד בסדנאות בנורווגיה.
לאחר, חתירות, שיחות וחקירות.... בניסיון לרכז את החוויה הנורווגית למקום אחד היה ברור שזה יהיה איי לופוטן. בשטח יחסית לא גדול (ביחס לקו החוף הנורווגי האין סופי) ניתן למצוא הרים גבוהים עם קצת שלג, פיורדים, מייצרים עם זרמי גאות ושפל, כפרים ציוריים ו24 שעות של אור :)

תאר סדר יום של יום טיפוסי בטיול
מכיוון שיש אור כל הזמן, ומכיוון שאפילו יפה יותר להיות ערים בשעות הלילה, ומכיוון שאנו נתונים לחסדי רוחות, גשמים וזרמים.....אין דבר כזה כמו סדר יום קבוע במקום שכזה. למעשה זה מקום נהדר לתרגל את היכולת שלנו לקבל שינויים:)
אבל רק לדוגמה מיום אחד בטיול: השקמה מאוחרת במלון כפרי שיושב על המים, סלמון טרי לארוחת בוקר תוך צפייה בשחפים, חתירה עם סוולים קלים בגב בין עשרות איים קטנטנים ונחיתה בשיא בגאות על חוף חולי, מרק סמיך  ונמנום בשמש, המשך חתירה לעיירה מנומנמת וישיבה ב"כיכר העיר" על קפה או/ ו בירה...חצייה נחושה לאי קטן המשקיף על איי לופוטן וקמפינג במקום ממנו אפשר לשבת כל הלילה ולצפות בתפאורה של 360 מעלות ולגלות ששכחנו ללכת לישון :)


אילו אתגרים הציב בפניכם הים במקום?

מים קרים בהם שחיין לא ישרוד יותר מ-5 דקות...
שינויי מזג אוויר מהירים 
תזמון נכון של זרמי הגאות והשפל
כניסה ויציאה מהקיאקים בעזרת מזחים צפים ולא בחוף או מימשה כפי שאנו רגילים בארץ.


מה החלום הבא?

לופוטן בחורף :) עם הזוהר הצפוני, הרים מושלגים, בקתות עץ, טיול רגלי עם נעלי שלג, סקי וחתירה בשילוב עם פסטיבל מוזיקה קאמרית :)


יום שלישי, 28 ביוני 2011

הכר את החותר: רועי פרידלר


הוא גר במושב מזור, אי שם בערבות פ"ת, עם נירית ושלושת בניו, עוסק בקופירייטינג, כתיבת תוכן לעסקים ופרסום, חותר כבר 6 שנים בים, בנהר ובגלים, חתר עם המועדון ביוון ובאירלנד ועדיין האתגר הגדול באמת עדיין לפניו.
אז ככה אתה נראה כשאתה יבש?

למה קיאקים?

הים הצית את דמיוני כבר מגיל צעיר. הייתי גומע ספרים על פיראטים, ציידי לווייתנים ומגלי יבשות. בצבא התגייסתי לקורס חובלים אבל שובצתי למסלול של קצין מכונות ופרשתי אחרי שנה, יען כי לזחול בין צינורות מגורזים בבטן של סטי"ל לא תאם את החלומות שלי על מלחמות פיראטים וקריאות "יבשה באופק!". לאחר הצבא שטתי במפרשיות שונות לרבות קטמרנים במועדון לב ים בתל אביב. יום אחד חבר סיפר לי על טיול קיאקים שערך בניו-זילנד והשתכנעתי שאין כמו קיאקים לטיולים והרפתקאות ימיות, שלא לדבר על ההתארגנויות הרבות הכרוכות ביציאה עם קטמרן לעומת כניסה לים בקיאק.

באילו טיולים השתתפת?

השתתפתי ב-2004 בטיול ליוון שהתחיל באי סנטוריני והסתיים בנקסוס. הטיול שילב כמעט כל מה שטיול קיאקים יכול להציע: מזג אויר מגוון, חציות מאתגרות, נופים ואפילו התהפכות (והצלה כמובן) בים סוער. ב-2006 יצאתי עם המועדון לאירלנד, טיול שהצטיין בנופים מדהימים של צוקים, נקיקים ומערות, ותרבות אירית מופלאה שכללה ביקורים בפאבים, בהם בכל פינה יושב איזה אירי עם כלי נגינה וכולם יחד מנגנים ושרים בתאום מופלא.
סקלינג אירי מסורתי

רגעים שלא ישכחו?

הקפת אי ביוון שכל אחד מארבעת הצדדים שלו התאפיין במזג אויר שונה לחלוטין. החל מצד סוער, גלי וגשום ועד לצד בהיר ושקט. באירלנד זכורה לי במיוחד כניסה עם הקיאקים למערה (ניקבה?) חשוכה לחלוטין ויציאה כעבור מספר דקות ארוכות  לים הפתוח במקום אחר לחלוטין. עם זאת, אני בטוח שהרגע המאתגר ביותר עדיין לפני.

תחביבים נוספים?

גלישת גלים בקיאק גלישה - קיאק 666 של WATERTECH ו-WW – קיאק פיראנה S8.
שילוב של גלישה ו-WW

רגע קשה בהיסטוריית הקיאקים?

התהפכות בירדן ביום של זרימה חזקה במיוחד. נסחפתי זמן שנראה לי נצח בין גלים, סלעים ומפלים ולבסוף הצלחתי לקפוץ על סלע שניצב באמצע הנהר. אחרי שלקחתי אויר, הצלחתי לקפוץ לאחת הגדות ולאחר טיול קטן בטבע (בעיקר קוצים) חיכה לי יונתן בגדה השנייה ומשך אותי עם חבל ההצלה שלו. אבל... כאמור... האתגר האמיתי עדיין לפני.

לסיום, מהו אותו אתגר שעדיין לא הצלחת להגשים בכל שנות חברותך במועדון?

להגיע לחתירה של 6 בבוקר, זה אתגר, שעם כל הניסיון, הנחישות ואומץ הלב טרם הצלחתי לעמוד בו.



יום שני, 20 ביוני 2011

עור ועצמות - ההיסטוריה הקדומה של הקיאקים

איפה פה המימשה?
דרך ארוכה עשה הקיאק (קיאק = סירת צייד) מהשימוש בעצמות כלבי ים ושומן לווייתנים ועד לסגסוגות הקרבון של ימינו. הקיאקים הראשונים בהיסטוריה מיוחסים לשני שבטים ששכנו לפני כ-5,000 שנה באזורים הארקטיים של צפון אמריקה וסיביר האינוטים ( ( Inuit והאלואטים (Aleut ). בשלב זה היו בשימוש שני סוגים של קיאקים: קיאקים מעץ קל וקיאקים מעצמות לווייתנים עטופות בעור. בשני הסוגים השתמשו השבטים בשומן לווייתנים לאיטום, כאשר לצורך שיפור הציפה הם מלאו באוויר שלפוחיות שתן של כלבי ים וקשרו אותם לחרטום ולירכתיים. החצאיות המוכרות לנו נתפרו אף הן מעור והיום תפורות לקיאק ולא לקיאקיסט כפי שהן היום. הקור העז שלי המים הארקטיים חייב את האינואטים כמובן להמציא (ולקרוא על שמם) את האסקימו רול. הקיאק שימש בעיקר לצייד חיות ים וחוף, כאשר הטקטיקה היתה להתגנב עם הקיאק בשקט קרוב לחיה, לעיתים תוך חיבור גוש קרח לחרטום הקיאק לצורך הסוואה (נסו זאת בכניסה למרינה בהרצלייה ותראו כיצד היאכטה היוצאת לא מבחינה בכם).

לצד הקיאק נוצרו גרסאות נוספת – הביידרקה (baidarka ) קיאק לשלושה והיומאק (umiaqs) שהיה מעין קיאק משפחתי באורך של כ-18 מטר ושימש ככלי תחבורה ותובלה. הקיאקים הקדמונים עוצבו בהתאם לצרכי המקום -הקיאקים של מיצרי ברינג היו רחבים וקצרים יחסית, הקיאקים של גרינלנד היו נמוכים והקיאקים מאיי באפין (קנדה) רחבים וארוכים.

אסקימו רול - ליטרלי ספיקינג

בתחילת המאה ה-19 הגיע הקיאק לאירופה, הן למטרות ספורטיביות והן כציוד נלווה למשלחות מחקר לקטבים הצפוני והדרומי ו...לירדן ע"י ג'ון מקגרגור ב-1845 (לסיפור ה-"רוב רוי").   ספרו של מקגרגור  “A Thousand Miles the Rob Roy Canoe.”  הפך לרב מכר באירופה ותרם רבות לצמיחת הפופולאריות של הקיאק כתחביב ספורטיבי וככלי למסעות אתגריים. ב-1931 נרשם התיעוד הראשון של שימוש קיאק בנהרות ע"י גרמני בשם אדולף אנדרה שירד את נהר ה- Salzachofen Gorge וב-1936 נכנס הקיאק כמקצוע אולימפי באולימפיאדת ברלין. עד אז היה עדיין העץ והבד חומרי הגלם העיקריים לבניית קיאקים, קיאק הפיברגלאס נבנה לראשונה בשנת 1950 ע"י חברת Valley כאשר קיאקי הפלסטיק המשמשים לחתירה בנהר הושקו רק במהלך 1984.
על הקיאקים בתקופה המודרנית ועל העתיד (שחלקו נמצא כבר היום אי שם ברשפון!) בפוסטים הקרובים.

יום שני, 6 ביוני 2011

סיפורו של קיאק...


פעם, לפני 20 וכמה שנים, הגעתי לישראל מווילס. אני קיאק 271 שיצא מהמפעל של נייג'ל. עברתי הרבה תלאות ומלתעות. חותרים וחותרות רבים ומרובות הניחו את ישבנם וישבנן בתוכי. חלקם בישראל וחלקם באלסקה. נדדתי סביב כדור הארץ וביליתי בתוך מים חמים, קרים וקפואים, עד לרגע שבו זקנתי. התעייפתי, התמלאתי מים מלוחים ולא התאים לי יותר כאבי החצאית שחנקו את נשמתי. הכל השתנה כאשר הגעתי למוסך הקיאקים של עפר ברישפון. פניי נמתחו, חוריי נסתמו, קבלתי צבע חדש למעלה ולמטה, נעים לי להחליק בחול על הקיל סטריפ החדש שלי. הגומיות חזרו לאחוז את בקבוקי המים בחוזקה וככה אני מוכן לעוד 20 וכמה שנות חתירה!

יום רביעי, 1 ביוני 2011

רוח רוח רוח בפרדס נפל תפוח / קובי שדה



רוח היא תנועת האויר שאנו רואים או מרגישים, מולקולות האויר רוצות תמיד להתפשט והן ינועו מאזור שבה הצפיפות שלהם רבה (אזור של לחץ ברומטרי גבוה) לאזור שבהם הצפיפות שלהם דלילה. הרוח עשוייה לנשוב במהירויות עצומות, רוחות שכאלו הן שאחראיות להרס העצום בסופות טורנדו או הוריקנים
רוחות הן אלו שגורמות להווצרות גלים על פני הים והן האחראיות לסופות שבים, לטביעת ספינות ולהתהפכויות קיאקים. היכרות מהירות הרוח, הכיוון ממנו היא באה, המגמה שלה והשפעתה על הים ועל הקיאק היא אחד המשימות העיקריות  שלנו כיורדי ים וכקיאקיסטים. למרות שספינות רבות מתהדרות בשושנת רוח ומדי רוח ולמרות שניתן לרכוש מדי רוח דיגיטלים הרי שאנו חייבים ללמוד להכיר את הרוח בעצמנו ובחושינו. היה זה האדמירל הבריטי סר פרנסיס בופורט (או בקיצור בופור) שפיתח בתחילת המאה ה 19 טבלה שממנה ניתן להעריך את עוצמת הרוח על פי מצב הגלים והים. הטבלה זכתה לפופולריות גדולה ואומצה בכל העולם המערבי, לא נעשו בה שינויים מהותייים אך היא זכתה לתוספות והבהרות והיא כוללת כיום גם תיאור של השפעת הרוח על היבשה. חשוב לשנן את הטבלה, ובכל פעם שאתם יוצאים לים להביט בגלים בקצף שעל פני המים, בעשן המיתמר (מהמנגל הסמוך) בניפנוף הדגלים (לא רק ביום העצמאות) או המפרשים (של היאכטות היוצאות מהמרינה)  ולהגדיר לעצמכם מהי דרגת הבופורט ומהן מהירויות הרוח. חשוב לזכור שמראה הים וגובה הגלים אינו תלוי רק בעצמת הרוח אלא במשך הזמן שהיא נושבת, המרחב שבו היא נושבת, עומק המים ותנאים אחרים. בארצנו הדוגמא הטובה ביותר לסכנה בהסתמכות על מראה הים בהערכת עצמת הרוח היא כאשר נושבת רוח מזרחית, הים אז בד"כ שטוח וכמעט אין גלים ובכל זאת הרוח עשוייה להיות חזקה ומסוכנת לנו הקיאקיסטים. הרוח אינה זרימה לאמינרית קווית וטהורה. האויר הזורם ניתקל כל הזמן בתווי הקרקע, ונוצר חיכוך לא אחיד שגורם לזרם להיות טרובולנטי ולכן הרוח אינה נושבת בעוצמה אחידה על פני כל המרחב הזמן ומדי פעם אנו עשויים לראות שינוי בעוצמת הרוח.  שינוי שכזה עשוי להגיע יחד עם שינוי בכיוון הרוח ולעיתים השינוי יכול להיות ממושך וחזק מאד ואנו עלולים למצוא את עצמנו במצב של רוח עזה ולא צפויה שבקושי מאפשרת לנו להרים משוט. לשינויים אלו ברוח אנו קוראים משבים או GUSTS וכשהם תכופים אנו מכנים את הרוח הזו "רוח תזזיתית" :  כזו המשנה במהירות את עצמתה ואפילו את כיוונה. לכן כשאנו מתככנים חתירה עלינו לקחת בחשבון לא רק את עצמת הרוח הממוצעת אלא גם את המשבים ואת מידת התזזיות של הרוח באזור.

תופעה נוספת שיש לזכור היא תופעת התיעול של הרוח: בחתירה מול עכו או במרווחים בין איים אנו עלולים לחוש בהנתחזקות רבה מאד של הרוח הנושבת שם כמו במעין תעלת רוח. תופעה שכזו ניתן להרגיש באזור הכרמל ובמיוחד בשדות ים למשל. בספרות ובאינטרנט ניתן למצוא גרסאות שונות לטבלת בופורט. ניסיתי לארגן טבלה קצרה שתקל לזכור את עוצמות הרוח בתנאי ים שונים:
בופור 0 אין כלל רוח, הים חלק כמו שמן, דגלים עומדים ללא נוע
בופור 1 עצמת רוח של 3 קשר, הים קצת מקומט כמעט ולא מרגישים ברוח על הפנים, הדגלים זזים מעט אך לא מתנופפים
בופור 2 עצמת רוח של 5 קשר יש אדוות קלות על פני המים ורוח קלה בפנים, דגלים מתנופפים קצת, עלים מרשרשים בצמרות העצים
בופור 3 עמת רוח של כ 10 הגלים מגיעים לגובה של חצי מטר וחלק נשבר כך שיש כבר "ברבורים" במים, הדגלים מתנופפים 
בופור 4 עצמת הרוח סביב 15 קשר, רוח חזקה בפנים, גלים כבר של מטר ורובם נשברים עם המון ברבורים בים, ענפי עצים נעים במרץ - החתירה קשה
בופור 5 עצמת הרוח סביב 20 קשר, רוח חזקה מאד, כל הגלים נשברים המון לבן ורסס על פני הים, עצים קטנים נעים ברוח, קשה מאד לחתור וגם לא רצוי
בופור 6 עצמת הרוח סביב 25 קשר גלים של 3 מטר, קשה להחזיק מטריה על החוף, וקשה להרים משוט עצים נעים ברוח - לא לצאת לים. איפה המשוט?
בופור 7 עצמת רוח סביב 30 קשר , זו כמעט סופה, הרוח שורקת, הים סוער, אי אפשר ללכת זקוף על היבשה, קשה מאד לא להתהפך בקיאק !
בופור 8 עצמת רוח של 40 קשר, חייבים מחסה של ממש אפילו ביבשה, מכוניות יכולות לסטות ממסלולן, עצים הנשברים , היה פה קיאק ? 

אז מה השיעורי בית להיום:
1. לרשום לעצמכם (בלב) ביציאה מהמרינה מאין באה הרוח ומה עוצמתה.
2.  לבחון את השינויים ברוח מהלך החתירה
3. בבית להשוות את מה שראיתם לדיווחי מזג האויר באתרים כמו WINDGURU
4. להגיש בכתב עד אחרי חג השבועות למורה נחמה
5. הערה: יש פטור למי שמביא קפה ווופלות לחתירות

כשבתי הספר לניהול פגשו את ה-WW


ספר שפרסם לאחרונה ע"י גרג שיי מביה"ס וורטון למינהל עסקים באוניברסיטת פנסילבניה, מציע למנהלים לקחת דוגמה מחותרי הקיאקים בנהר. בספר "המדריך להישרדות בעבודה" (Your job survival guide), שיי מכנה את הסביבה הניהולית כ-"מים סוערים תמיד" ואת המנהל המודרני לחותר קיאק.

חיים מאדי לאדי


בניגוד למפקד של ספינה גדולה, בקיאק אף אחד לא יכול להחליף אותך בפיקוד על כלי השייט כדי שאתה תצא להפסקת התאוששות. אתה אדון לעצמך ובאחריותך לצאת מדי פעם מהזרם השוצף, להיכנס לאדי, להתאושש, לאסוף כוחות ולתכנן את הקטע עד לאדי הבא בלבד. אדי, למי שלא מכיר, הוא אותו זרם נגדי או בריכה קטנה בצידי הנהר השוצף, אליו ניתן לצאת עם קיאק ולעשות הפסקה מהחתירה האינטנסיבית. שיי מספר על סמנכ"ל מידע שעבד עימו ושיישם הלכה למעשה את שיטת החתירה בנהר. אותו סמנכ"ל קיבל הנחתה מהמנכ"ל שלו לבצע פרויקט חשוב תוך שישה שבועות. הסמנכ"ל כינס את צוותי העבודה שלו והורה להם שאת שלושת הימים הקרובים יעבירו רק בניקוי השולחן שלהם מעבודות מצטברות ולאחר מכן הוציא אותם לחופשת סוף שבוע ארוכה. העבודה על הפרויקט התחילה אמנם באיחור של שבוע, אבל צוותי העבודה התחילו את הפרויקט במרץ והתלהבות, לאחר שביצעו את משימותיהם הקודמות, אספו כוחות ולמדו את הקטע הבא שעליהם לעבור. האנלוגיה ברורה – אם אנו קופצים ישר ממשימה למשימה (ממפל למפל) ללא הפסקה, מהר מאוד נגיע לאפיסת כוחות, לא נתכנן את צעדינו, נאבד שליטה וניסחף בזרם עד להתהפכות הבלתי נמנעת...

עובדי טרה סנטה אוגרים כוחות באדי
לו הטיטאניק ידעה לעשות אסקימו-רול

התובנות מעולם הקיאקים לא נגמרות כאן. בעוד שמלחי אוניה אולי משתדלים להימנע מכישלון בכל מחיר, הרי שחותרי הקיאקים מתכוננים לכישלון ומפתחים מיומנויות (כמו האסקימו-רול) על מנת להתמודד עם טעויות בלתי נמנעות. בנוסף, מלחי האוניה (או היאכטה) פועלים באופן זהיר ושמרני על מנת להוריד למינימום את הסיכונים בעוד שחותרי הקיאק אוהבים דווקא להשתעשע בנהר ובגלים ובכך גם מפיקים הנאה וגם משפרים את כישורי ההישרדות שלהם. המלחים שמים את מבטחים באוניה (כלומר בארגון) בעוד שחותרי הקיאק מבינים שהם לבדם אחראיים לביטחונם האישי והם לבדם קובעים את דרכם. המשמעות היא שבכל מקום שאתה נמצא, אתה לבדך צריך לקרוא את הנהר (סביבת העבודה המשתנה) ואתה לבדך צריך לדעת לאן לפנות. "סביבת העבודה החדשה לא מפסיקה להשתנות" קובע שיי "פעם דיברו על 'מי הזיז את הגבינה שלי?' היום הגבינה כבר לא סתם זזה, אלא טסה במורד נהר גועש, בין גלים וסלעים וכדי להצליח בה אתה חייב  מערכת חדשה לגמרי של מיומנויות".
נכתב עפ"י תרגום של מרב שמבן שפורסם במגזין דמרקר מאי 2011. 

סובב איסלנד – אורקות, חול שחור ובקתות חירום / רתם רון



במחצית השנייה של המאה התשיעית לספירת הנוצרים הפליג גרדר סבברסון - ויקינג ממוצא שוודי, לעבר האיים ההיברידיים במטרה להסדיר את ענייני הירושה של אשתו שמוצאה היה מאיים אלו. סערה עזה הסיטה את ספינתו ממסלולה ודחפה אותה לעבר חופו המזרחי של חבל ארץ, שלימים נקרא איסלנד. גרדר הבין מיד שמדובר באי גדול ביותר, גדול בהרבה מאלה שראה עד כה, והחליט שהוא ואנשיו יקיפו את האי עד שיגיעו חזרה לנקודת המוצא. הם יצאו לכיוון צפון, כדרכם של הוויקינגים, יורדי הים האמיצים, שניווטו  את ספינותיהם בצפון האוקיינוס האטלנטי ללא מפות (וגילו את אמריקה 500 שנים לפני קולומבוס).

הם שייטו בבטחה בקרבת החוף, עד שהגיע החורף. אז נאלצו לבנות בתי מחסה בקרבת הוסאוויקHusavik)) – "מפרץ הבית" שבו נחתו, כדי להתגונן בפני הרוחות והקור העזים. כשהשתפר מזג האוויר המשיכו בהקפה, והשלימו אותה רק לעת קיץ. לאחר ההקפה הפליג גרדר לדרכו המקורית, ודבר אינו ידוע על גורלו לאחר אותה הקפה מלבד העובדה שבנו אוני היגר לאיסלנד והתיישב בה. לפני שנים קראתי את הסיפור הזה, ומשום מה הוא נשאר בדמיוני כחוויה שהייתי רוצה להתנסות בה פעם. באיזו צורה – בכלל לא ניסיתי לדמיין.
 
בראשית חודש יוני 2006, כ-1,150 שנה לאחר מסעו הנועז של גרדר, יצאתי מביתי שבקיבוץ שפיים בדרכי לנמל התעופה קפלאוויק (Keflavik) שבאיסלנד, במטרה להגשים את החלום. חמש שנים חלפו מאז גיליתי את הקיאקים הימיים, שעה שהצטרפתי למועדון החותרים "טרה סנטה" במרינה של הרצליה. חיפשתי שינוי, אתגר חדש, כזה שמסעיר את הנפש והדמיון, שמצריך תכנון ולמידה קפדניים, אך גם טומן בחובו התמודדות פיזית ונפשית. מאז אותו סיפור סירב האי הבודד הזה, שנמצא בצפון האוקיינוס האטלנטי, ושנושק לחוג הקוטב הצפוני - 66 מעלות צפון, להרפות. ואז יום אחד נפלה ההחלטה לחתור לבדי בקיאק ימי ולהקיף את איסלנד במלואה. עד כה, איש לא הצליח להקיף את איסלנד בקיאק ימי לבדו.
 
הזמן המתאים לחתירה במימי החופים של איסלנד הוא הקיץ, מחודש יוני ועד אמצע אוגוסט. בתוך פחות מחודשיים קראתי ולמדתי על האי ותושביו, על מזג האוויר ששורר בסביבתו והשפעתו על הים. התבוננתי במפות ימיות ולמדתי על זרמי הים, עצמתם וכיוון זרימתם. חקרתי את גלי הגאות והשפל ואת עומק קרקע הים בקרבת החוף, כדי לזהות נקודות שבהן צפויים משברים.
 
ככל שהתקדמתי והעמקתי במחקרי התעוררו שאלות ותהיות רבות, ואליהן התווספו גם חששות לא מעטים: היכן אוכל לעגון כשהים יגעש? האם אמצא מקומות יישוב במרחק סביר זה מזה כך שאוכל לחדש את מלאי המזון לפחות אחת לשבוע?
 
הקפת איסלנד על ידי חותר אחד ויחיד נותרה אתגר שטרם מומש. עובדה זו הלהיבה אותי עוד יותר, אך לאט לאט הבנתי שהאתגר העצום שהצבתי לעצמי טומן בחובו גם סכנות לא מעטות בנוסף לריגושים גדולים. ים רגוע ופסטורלי עלול להפוך בזמן קצר לגבה גלי, רוגש וסוער. רוחות עזות מנשבות וטמפרטורת המים הממוצעת, כשש מעלות צלסיוס, מהווות סכנה של ממש במקרה של התהפכות הקיאק.
 
הראשונים שהקיפו את איסלנד בקיאק ימי היו נייגל פוסטר וג'ף הנטר, שני בריטים שהשלימו את ההקפה בשנת 1977 בתוך 112 יום. 26 שנים מאוחר יותר, בשנת 2003, שלושה חותרים מנוסים ביותר - שאונה פרנקלין, כריס דאף וליאון סומס סיימו את ההקפה בתוך 89 יום. באותה שנה יצא חותר סקוטי בדרכו להקיף את איסלנד לבדו, אולם תנאי מזג האוויר הקשים אילצו אותו להפסיק את המסע.
 
הדס - חברה ועמיתה להדרכה "בטרה סנטה", קידמה את פניי בנמל התעופה. לצדה חיכה גם סטייני,בעל מועדון קיאקים באיסלנד וקיאקיסט נלהב בפני עצמו. הקשר עם סטייני נוצר בעת ההכנות למסע.  הוא הביע התלהבות רבה ונכונות לסייע לי בכל דרך אפשרית.
 
נסענו לרייקיאוויק (Reykjavik) הבירה כדי לאסוף את הקיאק והמשוטים ומשם המשכנו לביתו שלסטייני שבסטיקיסהולמור (Stykkisholmur), עיירה של כ- 1,000 תושבים בחוף המערבי של איסלנד. שם התחלתי להתכונן למסע ולארגן את הקיאק לקראת היציאה הקרובה לים.
 
הפיורד המערבי - 8-17 ביוני 2006, 400 ק"מ
ביום חמישי 8 ביוני 2006, במזג אוויר סגרירי וגשום, נפרדתי בלב רועד מהדס ומסטייני. פניי מועדות צפונה, בדרך להקפת איסלנד בכיוון השעון. כעבור שלוש שעות חתירה, כשגשם ירד עליי ללא הרף, הגעתי לאי זעיר והחלטתי לעצור למנוחה. השמש הציצה שוב והיה נעים. רק אני והטבע בשלווה אלוהית. סביבי היה שפע של בעלי כנף, שחפים, תוכינונים, קורמורנים ועוד. מדרוםניצבו הרי סנאפלסיוקול(Snaefellsjokull) המושלגים. מצפון נגלו לעיניי הפסגות הצחורות של הפיורד המערבי ((West fjord. ב- 22:30 בלילה האור הצפוני אפילו לא רומז במאומה שכבר מאוחר. בכל זאת נרדמתי מכורבלת באוהל בתוך שלוש שכבות פליס.
 
התעוררתי פתאום לשמע צעדים. אזרתי אומץ והצצתי מבעד ליריעת האוהל. בסמוך עמדו שני גברים חמורי סבר ונעצו בי מבטים. לאחר חילופי דברים קצרים הבנתי שחניתי באי בבעלות פרטית, ולכן שהייתי במקום אינה רצויה. בעזרת כישרון המשחק המוגבל שלי, שפנה לחמלה, ולאחר שהבטחתי כי אתנדף משם עם בוקר ולא אותיר זכר, הם הניחו לי.
 
ביום החתירה השני היה עליי לסיים את חציית מפרץ בריידאפיורדור ((Breidafjordur לצדו הדרומי של הפיורד המערבי, מרחק של כ- 55 ק"מ. מזג האוויר היה טוב, הרוח נשבה בגבי ואפשרה התקדמות בקצב טוב (שבעה קמ"ש וחצי). התקרבתי לנקודת הסיום המתוכננת לאותו היום, אבל לדאבוני גיליתי שלא אוכל לרדת שם לחוף. הגלים נשברו בחזקה מעל השונית, ולא רציתי להסתכן בפגיעה בי או בקיאק בשלב כה ראשוני של המסע.
 
על פי המפה, החוף הבא שבו יכולתי לחנות היה במרחק של כ- 18 ק"מ נוספים, ופירושו שעתיים וחצי נוספות של חתירה. הגוף ושלפוחית השתן זעקו. וכדי להוסיף צרה על צרה, נגמרו לי מי השתייה שנשאתי על גבי בחליפת ההצפה. מעבר לרגליי בתוך הקוקפיט (האזור שבו אני יושבת) היה לי מכל מים נוסף, ובתנועות אקרובטיות, כשהקיאק מתנדנד מצד לצד עם הגלים, הצלחתי לקרב אליי את המכל ולשתות. זוהי משימה פשוטה למדיי כשחותרים לצד בן זוג, אבל כשחותרים לבד זה הופך למבצע של ממש.
 
עייפה ורצוצה גלשתי לעבר חוף חולי יפה, וזכיתי ב"מקלחת" קרה מהגלים, וכשאני אומרת קרה אני מתכוונת לקפואה. קו הגאות היה גבוה למדיי, ולכן הייתי צריכה לסחוב את הקיאק הרחק מקו המים כדי שחלילה לא ייסחף. הקיאק עם הציוד היה כבד מאוד (כ- 80 ק"ג), והייתי צריכה לאלתר משהו. בעזרת בולי עץ שמצאתי גלגלתי את הקיאק מחוץ למים במעלה הגדה, כדי שתחתיתו לא תישחק. אותו סידור שימש אותי גם להשקת הקיאק בתחילתו של כל יום חתירה.
 
בבוקר התעוררתי לתוך ערפל כבד עם ראות של פחות מעשרה מ', תנאים לא מעודדים לחתירה, אך החלטתי לצאת לדרך. בעזרת המפה והמצפן לקחתי כיוון כשפניי מועדות לסקגאפיאל (Skagafjall). כל הדרך ניסיתי לשמוע אם סירה מתקרבת. הגעתי ליעד, הקפתי את ראש היבשה כשרוח חזיתית של 30 עד 50 קמ"ש וגלים בגובה מטר וחצי עד שניים קידמו את פניי. רציתי להגיע לראש היבשה הבא, ושם להחליט על המשך דרכי. לאחר שעתיים וחצי של חתירה מאומצת לאורך ארבעה קילומטרים בלבד זיהיתי מבעד לפסגות הגלים חוף חולי, וגלשתי אליו. הרוח התחזקה, גשם לא חדל לרדת. באפיסת כוחות משכתי את הקיאק גבוה לחוף.
 
בלילה התחזקו הרוחות, ומשבים במהירות של 100 קמ"ש היטו את האוהל על צדו. תמכתי מבפנים במוטות האוהל כדי שלא יישבר, ובמקביל הצצתי החוצה לוודא שהקיאק במרחק בטוח מקו המים. לאחר כמה שעות כאלה הכריעה אותי העייפות, ונרדמתי. עם בוקר הרוח שככה, אך הים היה עדיין גבה גלי. לכן החלטתי להישאר על החוף ולהמתין לרגיעה ואת הזמן הנעמתי בהאזנה למוסיקה ובקריאה.
 
הגעתי לאיסאפיורדור Isafjordur)), בירת הפיורד המערבי. מתגוררים בה כ- 3,000 תושבים, ששניים מתוכם: הלדור והלגה, בעלי מועדון הקיאקים המקומי שאצלם התארחתי, היו נחמדים במיוחד. בחוץ מי השלגים זרמו על מדרונות ההרים לעבר הים הכחול, ובתוך הבית מילא ניחוח פאי תפוחים את האוויר. עזבתי את המקום הנפלא כשלפניי כ- 150 ק"מ של חבל ארץ שומם, מחוזות שדרכים אינן מוליכות אליהם, והדרך היחידה להגיע היא דרך הים. לימיני פסגות הרים מושלגות, לשמאלי רק מים ושמים, וביניהם מכל עבר ציפורים, כלבי ים ואולי, מלאכי אלוהים.
 
רוחות עזות שגלשו במדרונות הפיורדים אילצו אותי לחתור כשהקיאק נוטה חזק על צדו, כדי למנוע התהפכות. שלפתי את המצלמה מכיס חליפת הציפה, ולשבריר שנייה הרפיתי את אחיזתי במשוט. כהרף עין הוא נתלש מידי, אך ברגע האחרון הצלחתי ללפות אותו ולהיחלץ מטבילה מאוד לא רצויה במים הקפואים. רוח נגדית במהירות 60 קמ"ש בלמה בעקשנות את מאמציי להגיע לחוף.
 
האצתי, כמעט נוזפת בעצמי, כדי להגיע לחוף שהיה זרוע באבנים גדולות וחלקות. באותו זמן יצאה השמש מבין העננים ועודדה. לא הרחק זרם פלג צלול ושוצף; המים הזכים, שקיפותם, קרירותם, מגעם המלטף וההתמזגות הזאת עם הטבע, עם הבריאה, נסכו בי אושר אין סופי. לאט לאט גופי המתוח השתחרר, והייתי לבדי על החוף המסולע. נשענתי בגבי על בול עץ שנסחף עם הזרם, בהיתי בגלים המנצנצים, והרגשתי כל כך טוב. 
 
החוף הצפוני - 18-25 ביוני 2006, 400 ק"מ
עמדתי בפני חציית מפרץ הונפלואי ( (Húnaflói, 40 ק"מ של חתירה רצופה מהפיורד המערבי לעבר החוף הצפוני. זו הייתה החציה הגדולה הראשונה שלי וקצת חששתי, שכן בחציה כזאת נמצאים זמן רב במרחק גדול מהחוף, ובמקרה של מצוקה המרחק לחוף מבטחים הוא כשעתיים-שלוש. מדי יום העביר לי קרל, באמצעות הטלפון הלווייני שנשאתי אתי, את תחזית מזג האוויר. קרל ויסל הוא ידידי ההולנדי מ"טרה סנטה", שפיתח אהבה גדולה למטאורולוגיה ולמפות סינופטיות.המידע הזה חיוני ביותר, בעיקר בתכנון חתירה במרחק גדול מהחוף, באזור שבו מזג האוויר עלול להשתנות במהירות.
 
התכנון היה לחתור שעתיים, לנוח חמש עד עשר דקות (אם נחים יותר מתחילים לסבול מהקור) ולאכול סנדוויץ' או חטיף שוקולד. רוח צדית חלשה נשבה והתחלתי לחתור לפי המצפן, כשהיעד עדיין לא נראה באופק. היה קר מאוד, הנוף לא השתנה והשעתיים שהקצבתי נראו כנצח. בהמשך המסע חציתי מפרצים רבים, גדולים אף יותר. אני בדרכי להוסאוויק, המכונה "מפרץ הבית", למקום שבו מצאו גרדר ואנשיו מחסה מפני רוחות החורף.
 
מדי בוקר ניסיתי לשבור שיא במהירות ההתארגנות: לקפל את שק השינה, המזרן והאוהל, לארוז בשקים אטומים בפני מים ולהכניסם לקיאק, להכין אוכל ושתייה חמה למשך היום, להצטייד במי שתייה, ללבוש את הבגדים הרטובים, להיכנס לקיאק ולגלוש למים. השיא עמד על שעתיים בדיוק.
 
הבוקר היה גשום וקר במיוחד. היעד היה מפרץ סקיאלפאנדי (Skjalfandi), 40 ק"מ מקצה אחד לאחר. הים היה גלי וערפל כבד השרה אווירת מסתורין. לאחר כשעתיים הרוח התחזקה והגלים הגיעו לגובה של מטר וחצי. חרטום הקיאק טיפס מעל כל גל ונפל בחבטה שבלמה והאטה אותו. בשלב זה התקדמתי באטיות רבה, כחמישה קמ"ש וחצי. חישבתי שבקצב כזה ייקח עוד שבע או שמונה שעות עד שאגיע לצדו השני של המפרץ. עצרתי והתעמקתי במפה, בניסיון להחליט האם ולאן לחתור כדי לקצר את המרחק.
 
העיירה הוסאוויק, המרוחקת כ- 20 ק"מ, נבחרה ככיוון החדש, כי הנמל שלה יאפשר לי ירידה קלה לחוף על אף הגלים הנשברים. חתרתי, כשמרחוק הבחנתי בגוף כלשהו מעל פני המים. חשבתי שמרוב העייפות אני הוזה ושכנראה זה סלע או הגלים. חלפו כמה דקות, וכ- 40 מ' ממני קפץ לו לווייתן קטלן (Orca) מתוך המים. גבו השחור וגחונו הלבן לא הותירו ספק. חשתי התרגשות מהולה בפחד.
 
הגלים גבהו והראות נעשתה גרועה, כשבאופק ראיתי שתי סירות דיג גדולות. הוצאתי את מכשיר הקשר מהתא שמאחורי גבי וקשרתי אותו לחליפת הציפה, כדי שאוכל ליצור אתן קשר במקרה שיתקרבו. אבל כשניסיתי להדליק אותו (משימה לא קלה כשהידיים נוקשות מהקור) נדהמתי לגלות שהוא "מת". הים לא חס והמשיך לעלות, הייתי תשושה, אבל המחשבה שהים עלול לגעוש עוד יותר, גרמה לי לסחוט כל טיפת כוח שעוד נותרה בי ולהאיץ.
 
בתיה של העיירה הוסאוויק הופיעו מבעד לערפל, והקלה גדולה מלווה באושר הציפה אותי. בנמל נתקלתי בסירות רבות שיצאו להפלגת צפייה בלווייתנים. הרגשתי מיוחדת על הדרך שבה זכיתי לראות את הענק המדהים מגובה אפס. החלטתי להישאר שם יום נוסף, לאפשר לחוויות להיספג וכמובן גם לנוח. נזכרתי בסיפור אינדיאני חכם שסיפר לי חבר, שאומר כי לעתים כדאי להאט את ההתקדמות הפיזית ולתת לנפש הזדמנות להתאחד עם הגוף.
 
החוף המזרחי - 7-26 ביולי 2006, 380 ק"מ
הים היה שקט, הרוח לא נשבה והמחשבות נדדו הרחק... לפתע נשמע פיצוץ עז. במרחק ראיתי אניית דיג גדולה, וכעבור דקות ספורות שוב נשמע הקול, אלא שהפעם הוא היה חזק וקרוב הרבה יותר. לווייתן ענק התרומם לו על פני המים עשרה מ' לפניי, תוך שהוא משחרר אוויר ומים בקול אדיר, ומיד נעלם. לבי החסיר פעימה... במוחי התרוצצה המחשבה: מה אם לא יבחין בי ויעלה מתחתיי? ראיתי רק את גבו ולא הצלחתי לזהותו. לראות ענק בגודל 15-20 מ' במרחק נגיעה, זה היה מדהים.
 
המשכתי לחתור בניסיון לעקוב אחריו. הוא שב ועלה מאחוריי, ולפתע שלושה לווייתנים עלו בו זמנית לנשום. הם עלו ואז צללו לעומק בעדינות מרשימה לחיה כה גדולה. הנחתי למצלמה ולמרדף והתמוגגתי מהמחזה. בדרכי הלאה, מפעם לפעם שב והציץ לרגע הגב האפור הארוך לא הרחק ממני. האם הם ליוו אותי בדרכי?
 
הייתי כחצי קילומטר מהיבשה. בצדו הצפוני של אי קטן חבוי מפרץ בין גבעות בזלת שחורות, מוגן מפני הרוח. התקרבתי אליו, מחפשת מסתור מהרוח, כש-30 כלבי ים מבוהלים זקפו ראשם והביטו בי. בן רגע נוצר סביבי מעגל כלבי ים, שצללו, קפצו והתיזו מים בזנבם, וחלקם אף שלחו מבטים "כעוסים" חשופי שיניים. הם ניסו וגם הצליחו להפחיד ולגרש אותי, כהגנה על צאצאיהם הרבים. כמובן שלא רציתי להרע להם, אך לצערי התקשורת בינינו נכשלה ולכן פצחתי בחתירה מהירה אחורה, למרחק שבו כולנו חשנו קצת יותר בנוח.
 
בלית ברירה גלשתי לעבר חוף זרוע אבנים קטנות וחלקות, בצדו הדרום-מערבי של האי, החשוף לרוח. המנוחה הקצרה שתכננתי הפכה לשהייה של יומיים על אי ששטחו כשטח מגרש כדורגל. הרוח התחזקה שוב, וצג מד הרוח הראה משבים של 100 קמ"ש. ביליתי שעות רבות של היום על סלעי הבזלת, גבוה מעל המפרץ, מתבוננת בכלבי הים ובאלפי ציפורי ים פעלתניות שהתעופפו מקניהן אל הים ובחזרה, מביאות מזון לגוזליהן.
 
החוף הדרומי - 9-22 ביולי 2006, 444 ק"מ
 
החוף הדרומי הוא רצועה שטוחה ולא מפורצת של חול שחור, שנוצר על ידי כרסום הקרח בסלעי הבזלת, והוא מתפרס על כ-450 ק"מ של חוף שומם וחדגוני, ללא בית, עץ או סלע למסתור בפני הרוחות. ייחלתי לכמה ימים של מזג אוויר טוב שיאפשרו לי לחתור ולעבור 60-80 ק"מ בכל יום, ולסיים בשבוע את קטע החוף הקשה והלא סלחני.
 
ככל שהתקרבתי לחוף הדרומי עלה המתח, מפני שבקרב אנשי הים חוף זה ידוע לשמצה. דייגים שפגשתי שטחו בפניי סיפורים מסמרי שיער על אניות שטבעו. חותרים מקומיים הראו לי תמונות של גלים צינוריים בגובה שבעה מ' ויותר, והוסיפו שהיו שם ונתקלו בסופות חול קשות ובגלים גבוהים הנשברים הרחק מהחוף.
 
הגעתי לעיירה הופן Hofn)), שם הצטיידתי במזון ובדלק לשבועיים רצופים ויצאתי לדרך. 80 ק"מ כבר מאחוריי, בהם אצבעותיו הנשפכות אל הים של הקרחון ואטנאיוקול (Vatnajokull) (השלישי בגודלו בעולם, מכסה כ- 12 אחוז משטחה של איסלנד), כשמסביב פסלוני קרח שניתקו וצפו אל האופק. התכנית השתבשה מעט כשרוח דרומית החלה מתעצמת, ואתה גלים בגובה שני מ' שנשברו בעצמה כקילומטר מהחוף. החלטתי לרדת לחוף, לפני שהים ימשיך ויעלה.
 
בעזרת המפה איתרתי בקתה לשעת חירום ((shelter, שנועדה לתת מקלט ממזג האוויר. כמוה פזורות עוד כמה במרחבים הלא מאוכלסים. הבקתה מרוחקת כשני ק"מ מהחוף. צעדתי לכיוונה, לא לפני שסימנתי את מיקום הקיאק על גבי ה- GPS. הבקתה הייתה נטויה על צדה, היא נפלה לתוך בור שפערה הרוח שנשבה במהירות 100 קמ"ש כמעט ללא הפסקה. בפנים גיליתי רצפה בזווית 45 מעלות, ושולחן, ארון ומיטה מרוסקים. מפחד שמשקלי יפר את שיווי המשקל והבקתה תתהפך, זחלתי פנימה בזהירות.
 
שלושה ימים ארוכים ביליתי בבקתה החשוכה והקרה. בחוץ השתוללה סופת חול שחדר לבגדים ולעיניים, ולכן אי אפשר היה לצאת. כשמי השתייה שלי אזלו, הצלחתי לאסוף כחמישה ליטרים מים מתוך בור בשלולית רדודה. "תכנית חירום" הופעלה גם בתחום הקולינרי: עשיתי הקצבה יומית כדי שהאוכל יספיק לימים נוספים במידת הצורך. קצבת המזון היומית הותירה אותי עם בטן מקרקרת, והזמן הרב ללא מעש אפשר למחשבות "רעות" לחלחל. הייתי חייבת להזכיר לעצמי מדוע יצאתי למסע הזה ולמה לבדי, הרי ברגעים מכריעים וקשים נמדד טיבו האמיתי של האדם.
 
יצאתי שוב לדרך כשהסערה שככה, אבל הגלים היו עדיין גבוהים. חתרתי בעצמה, בניסיון לצלוח את משברי הגלים. עברתי שלושה גלים, אך כמה מטרים לפניי התרומם גל עצום שנראה כקיר השואף השמימה. הוא התעגל וסגר עליי... בגלישה פרועה אחורנית, שבתי לנקודת ההתחלה. הסדרתי את הנשימה וניסיתי שוב, הפעם בתזמון ותמרון בין השבירות, והצלחתי להתרחק עמוק לתוך הים שעדיין סירב להירגע. הצלחתי להתקדם כ- 60 ק"מ בכל יום ב- 13 הימים הבאים, והגעתי לעיירה גרינדאוויק (Grindavik) המציינת את סופו של מדבר החול השחור.
 
החוף הדרום-מערבי - 23-30 ביולי 2006, 370 ק"מ
 
החלק הקשה והמאיים ביותר של המסע היה מאחוריי, ותחושת הקלה וסיפוק הציפו אותי. באנרגיה מחודשת המשכתי צפונה, לחלקו האחרון של המסע; החוף הדרום-מערבי, שבו מתגוררים כשני שלישים מאוכלוסיית איסלנד, המונה כ- 300,000 נפש בלבד. בדרכי לרייקיאוויק, שהיא הבירה הצפונית ביותר על הגלובוס, הראות הייתה כה טובה עד שהצלחתי לראות את חצי האי סניאפלסנס(Sneafellsnes)  ואת הקרחון שנראה ככיפה לבנה בקצהו.
 
עשרה חותרים רייקיאוויקים פגשו אותי ליד המגדלור בפאתי העיר, וליוו אותי למועדונם. סטייני שוב עזר לי, ודאג שאתארח בביתה של אמו. היה קשה להיפרד מהמקלחת החמה, למרות ריחם הגפריתי של המים שמקורם במעיינות חמים תת-קרקעיים. השם רייקיאוויק, שפירושו "המפרץ המעשן", ניתן על ידי המתיישבים הראשונים, כשראו את האדים העולים מן הקרקע, מאותם מעיינות גאותרמיים. בחוסר חשק נפרדתי מהחום האנושי והנוחות העירונית, והמשכתי בדרכי צפונה.
 
ביום ראשון 30 ביולי 2006 ליוו אותי הדס וסטייני בקילומטרים האחרונים לעבר נקודת הסיום בעיירה סטיקיסהולמור (Stykkisholmur), לאחר 53 יום ו- 2,000 ק"מ בקיאק.
אף על פי שהתגבשה במסע הכל כך לא שגרתי איזושהי שגרת חיים פשוטים, של השכמה ואריזת הקיאק, שעות של חתירה על המים והתארגנות לחניית לילה, למעשה שום יום לא דמה לקודמו. הים שינה צורתו תדירות, הרוח נשבה בעצמה ובכיוונים שונים, הנוף התחלף ועמו בעלי החיים. כל יום והסיפור שלו, רגעים של אושר צרוף למול קשיים, כאבים פיזיים והתמודדות עם הכול לבד. אך כשעושים זאת מתוך רצון אמיתי ואהבה, קל יותר לעמוד בפני קשיים רבים. ולתחושת הסיפוק וההישג האישי אין כל תחליף.