אייריש קרים דה לה קרים

רועי פרידלר מעלה גירה מטיול קיאקים לאירלנד יוני 2006.

גביע העולם בגרמניה נכנס לשלביו המכריעים ואני נוטש את זידאן, רונלדו ורונלדיניו לטובת עומר, וקבוצת חברים מטרה סנטה, לטיול שהצית את דמיוני – טיול קיאקים לאירלנד. לאחר מסע שכלל חניה בציריך, דבלין וטיסה אל דונגל בצפון מערב אירלנד, שם פגשנו את אושיין, מדריך קיאקים מסוקס, אשר הביא את הקיאקים מהמועדון בבלפאסט. למחרת לאחר השלב הבלתי נמנע של ציוד הקיאקים (לפחות עד שימציאו קיאקים ממולאים) נכנסנו למימי מיפרץ דונגל. בדמיוני את אירלנד ערב הנסיעה, ראיתי צוקים גבוהים, ים מאתגר, מוסיקה אירית אותנטית לשם שינוי והרבה גינס וויסקי. ואולם המציאות טפחה על פני. הצוקים היו הרבה יותר גבוהים ממה שדמינתי (או ראיתי בתמונות), ככה זה כשאתה מביט בהם מלמטה בגובה המים או במעבר בנקיק צר. את מיליוני הפאפנים גם כן קשה לדמיין מבעוד מועד, שלא לדבר על הלשלשת שלהם שהעניקה לכמה צוקים מראה של הרים אלפיניים... חוויה נוספת שקשה לדמיין מראש היא הכניסה (עם הקיאקים כמובן) למערות חשוכות בלי לראות אור בקצה, גישושים בחושך ויציאה במקום אחר. אה כן, גם הבירה והוויסקי היו בכמויות גדולות יותר וטעימים יותר כאשר לוגמים אותם במגרש הביתי שלהם.. הים היה מעניין בדרכו שלו, תופעות כמו גאות וזרמים קשה לחוות בהרצליה. במיוחד זכור לי מקרה בו חנינו באי כלשהו, יצאנו לסייר באי ולאחר של שעתיים מצאנו את הקיאקים בלב ים (זה בסדר מישהו דאג לקשור אותם).

היום של גמר הגביע היה יום מרתק בפני עצמו וכלל שתי חציות והקפה של אי קטן אולם ככל שהיום הלך והתקדם התברר לי כי, חרף התראותיי ותחנוניי,  אנחנו לא מתקרבים לשום מקום עם פוטנציאל לפאב עם טלוויזיה ובירה. שעה לפני שריקת הפתיחה נחתנו באי שומם בכוונה לקיים דווקא היום את הקמפינג המובטח. "אני רואה שם כמה בתים, האירים הם אנשים טובים, הם בטח הם ישמחו לארח אותך למשחק" מנסה להרגיע אותי עומר. אני זורק את חליפת ההצלה ורץ אל עבר הגבעות לחפש את האנשים הטובים עם הבירה, והטלוויזיה. בדרך אני מוכן להתפשר על טוב ליבם, גם אנשים רעים זה בסדר, גם על הבירה אני מוכן לוותר, רק כדי לצפות באירוע של פעם בארבע שנים, אני רץ ורץ אבל בדרך אני פוגש רק בתי אבן שוממים. מסתבר שכל תושבי האי עזבו לפני שפלה נולד. וכך אני חוזר לאוהל ושוכב בו בגשם כשאבא שלי משדר לי את המשחק בשידור חי...

לאחר יומיים הסתיים הטיול. בעיירה קסומה בקצה הצפוני של אירלנד. בערב התארחנו בפאב אירי שאוכלס עד אפס מקום  בתושבי השכונה, כשכל מי שיש לו כלי נגינה בבית (הד"כ כינור או באנג'י) הביא אותו ויחד הנעימו את זמננו במוסיקה אירית אמיתית. בדרך חזרה בילינו יום של תחנת ביניים בציריך. בעודנו מטיילים בפארק שעל גדות האגם, קיבל אלכס הטייס טלפון מאשתו שבבית מחכה לו צו 8. מלחמת לבנון השנייה התחילה. "שאל אותה" מבקש ג'וש "מה קורה עם החייל שנחטף לעזה, ביום שנסענו, שחררו אותו כבר?"  וכך התעוררנו מהחלום האירי וחזרנו למציאות המטורפת בארץ. אבל, מידי פעם עוד עולה בראשי איזה ניגון אירי או תמונה של צוק ענק, גם אם הם מצריכים איזה כוס ג'יימסון לחיזוק.

מחתר חוצה ישראל 2011

על-פי מיטב המורשת של מועדון החותרים "טרה סנטה" ומיסדיו – עומר זינגר ושגיא נחושתן, שהראו לנו נתיבות בימים, לימדונו את חדוות החתירה והציתו בנו את ניצוץ ההרפתקה – אנו מצדיעים במשוטינו מדי שנה בשנה לארץ חדשה ישנה – "אדמה קדושה" המשתרעת בגאון אל-מול חופיו הכחולים צלולים של ים התיכון – ערש התרבות האנושית. זה הסיפור והעובדות האמיתיות אודות מחתר הקיאקים הגדול לאורך חופי ישראל מצפון לדרום מחתר הקיאקים השנתי מראש הנקרה לאשקלון. 19 ועד 21 במאי 2011.

השנה החליט אמנון שהמחתר יתבצע ללא הפסקה תוך פחות מ- 40 שעות. טוב, לא ממש השתכנעתי אבל לא יכולתי להשיב פניו ריקם כי אחרת אשתו לא הייתה מרשה לו בשום אופן לחתור לבד. בכל-אופן לאחר קצת דיבורים וברבורים הוחלט לבסוף שהמחתר יתבצע על-פני 3 ימי חתירה בלבד.

המשתתפים:

אמנון "זה הטקס הלוקל-פטריוטי השנתי שלי, ואמשיך לעשותו כל-עוד אני יכול" רם גוטמן, תל אביב בן 59

קובי "אם יהיה מזג אוויר טוב, אפילו יש סיכוי שאיהנה מזה" רוזן, תל אביב, בן 58

קרל "זו הסקירה הבריאותית השנתית שלי ללא צורך לראות רופא, חוץ מזה, הבטחתי לאשתו של אמנון שלא אניח לו לחתור לבד" ויסל, קיבוץ מעברות, בן 57

סרגיי "אני אוהב לחתור ואני אוהב אתגרים, המחתר הזה הנו שילוב של שנייהם פודלוב"  הרצלייה בן 40

גיל משתתפים ממוצע: 53.5 

מסלול המחתר:

מדוע 3 ימי חתירה? בעבר כבר חתרנו את המרחק בחמישה וארבעה ימים ורצינו להתקדם, אך לפי שעה יומיים בלבד נראה לנו אתגרי מדי.

נקודת ההתחלה: חוף בצת , למרגלות ראש הנקרה , החוף הצפוני ביותר של ישראל

נקודת הסיום: מרינה אשקלון- מרחק קילומטרים ספורים מרצועת עזה.

קיאקים: אמנון קובי וסרגיי חתרו ב- NDK Explorer וקרל חתר בקיאק Epic !8 Sport שקיבל במתנה מפרייה הופמייסטר האגדית.

יום ראשון למחתר: 19 במאי 2011

נתיב החתירה: בצת- שיקמונה- עתלית-נחשולים

מזג אוויר: היום התחיל עם רוח דרום מזרחית קלה שהחלה להשתנות לאחר כשעתיים והפכה לרוח דרום מערבית עזה במהירות 12 עד 15 קשר ומשבים מהירים אף יותר. הים החל לעלות ומפעם לפעם היו משברים. אחר הצהריים שכחה הרוח, הים ירד והורגשו משבים קלים מכיוון צפון מערב.

זמן חתירה נטו: הקטע הראשון בן 32 ק"מ שהיה משופע בגלים ורוחות נמשך 8 שעות והקטע השני  בן 18 ק"מ בלבד נמשך 3.5 שעות.

מרחק חתירה כולל: 49.75 ק"מ

חניית לילה: מלון נחשולים.

יום שני למחתר: 20 במאי 2011

נתיב החתירה: נחשולים-בית ינאי- מרינה הרצליה

מזג אויר: בבקר, רוחות בינוניות עד חזקות מכיוון צפון מזרח שהשתנו מאוחר יותר למערביות ולצפון מערביות שהגיעו לעוצמה של עד 8 קשר. רוב היום הים היה נוח.

זמן חתירה נטו: הקטע הראשון בן 25.4 ק"מ נמשך 4 שעות והקטע השני 26 ק"מ נמשך 5.3 שעות.

מרחק חתירה כולל: 51.4 ק"מ

חניית לילה: בבית

יום שלישי למחתר: 21 במאי 2011

נתיב החתירה: מרינה הרצלייה- קיבוץ פלמחים - מרינה אשדוד- מרינה אשקלון

מזג אויר: בבקר רוחות צפון מערביות שהתגברו ויצרו גלים בגובה 1 מ' ועד 1.3 מ'

 מכיוון מערב-צפון מערב

זמן חתירה נטו: 10 שעות

מרחק חתירה כולל: 61.90 ק"מ

חניית לילה: בבית

מרחק כולל ביבשה: 18 ק"מ

מרחק חתירה כולל: 163 ק"מ

ימים אחדים לפני המחתר היו כשבעה קיאקיסטים שרצו להשתתף במחתר. החלה ההתלבטות כיצד נשנע את הקיאקים לצפון המדינה וכיצד נחזירם מאשקלון למרינה. האופציות היו כדלקמן: שכירת משאית שתשנע את כל הקיאקים וגם אחדים מהחותרים, נסיעה במכוניות פרטיות שמצריכה גיוס נהג צמוד שיחזיר את הרכב למרינה ואחר-כך יפגוש את החותרים במרינה אשקלון. לבסוף עשינו זאת עם שני כלי רכב כשכל אחד נושא על הגג שני קיאקים ושני חותרים. אופציה זו נבחרה לאחר ששלושה מהחותרים המיועדים בטלו ברגע האחרון את השתתפותם. באופן זה היינו "קלים וניידים". קבענו להיפגש במרינה הרצלייה ב- 03:45, הנהגים שלנו היו עמיר נדל עם הברלינגו ומשה חבר של קובי עם הטויוטה של קובי.

יצאנו לכיוון חיפה ועשינו קיצור דרך המנהרה החדשה, דרך שחוסכת הרבה זמן במיוחד בשעות הבוקר. עד מהרה הגענו לחוף בצת. ב- 06:30 נעצנו משוט במים ויצאנו בכיוון דרום מערב, התוכנית הייתה, חציית המרחק מבצת לשקמונה בקו ישר, את המרחק – 32 ק"מ ניתן לחתור בדרך כלל תוך חמש שש שעות, אך לא כך היה הדבר, התחלנו יפה עם רוח דרום מזרחית שהתחלפה לדרומית ולאחר מספר שעות לדרום מערבית במהירות של 12 קשר עם משבים עד 17 קשר. 8 שעות חלפו משעת צאתנו עד שנחתנו מותשים בחוף צר ליד המכון לחקר ימים ואגמים בשקמונה. ההפסקה הייתה במקומה וכמוה הארוחה משיבת הנפש שדחינו מאז שעות הבקר המוקדמות.

משם המשכנו לחתור לאורך קו החוף, הים ירד ורק רוחות קלות מכיוון מערב ומערב צפון מערב הוסיפו לנשב, אך בסופו של דבר הים כמעט השתטח. כ- 4.5 ק"מ לפני מבצר עתלית התחלנו להתרחק מהחוף לכיוון דרום מערב, בגלל המגבלות של מעבר בשטחי אש. המרחק הנדרש הנו 5.5 ק"מ מהחוף. במרחק של כ- 3 ק"מ ממערב למבצר התקרבה לעברנו סירה חצי קשיחה ואמרו לנו שהם מצטערים אך  עלינו לחתור לכיוון החוף בגלל תרגיל גדול שעומד להתחיל. ואין אפשרות מעבר דרומה עד סביבות שבע ושלושים בערב.לא נותרה כל ברירה ונחתנו בחוף הדייגים צפונית למבצר עתלית.

כל שנה לקחנו איתנו אוהלים לחניית הלילה בחוף, אך הפעם חדרי המלון שהזמנו בעוד מועד המתינו לנו במרחק 12 ק"מ במלון נחשולים. היה עלינו למצוא פיתרון. קראנו לאחד הדייגים שעמד על המזח והוא הסכים ללא היסוס תמורת סכום סמלי להקפיץ אותנו על קיאקינו וציודנו ברנו אקספרס הגרוטאה שלו למחוז חפצנו. היה צורך בשתי נסיעות שכן בכל פעם העמסנו 2 קיאקים ואיתם שני חותרים בלבד. התמקמנו בחדרים וסעדנו את ליבנו כיד המלך במסעדת המלון.

למחרת הקצנו ב- 05:00 ושינענו את הקיאקים דרך מדרכות המלון לעבר מפרץ דור המדהים ביופיו. יצאנו לכיוון דרום-דרום-מערב הרחק מהחוף כשרוח צפון מערבית בגבנו והים שטוח למשעי. לאחר זמן קצר דעכו הרוחות, המשכנו דרומה ונחתנו בחוף בית ינאי בסביבות 10:30 שם עשינו הפסקה בת שעה. עודנו יושבים והנה ארבעה רוכבי אופניים תושבי כרמיאל, כך התברר מתקרבים לעברנו, סיפרו שהם רוכבים את שביל ישראל מצפון לדרום, כך כל סופשבוע ככל שכוחם מאפשר להם. יצאנו שוב דרומה והגענו למרינה הרצלייה בסביבות 15:30. קובי החליט שהוא מתגעגע למקלחת במועדון שלו- מרכז דניאל ועל-כן המשיך בחתירה לכיוון תל אביב לבדו במטרה לפגוש אותנו למחרת כשעה לאחר צאתנו. העלנו את הקיאקים לרציף והלכנו איש לביתו לאכול ולישון.

ביום השלישי והאחרון הגענו למרינה ב- 05:00 וב- 05:30 כבר ישבנו על המים חתרנו לכיוון תל אביב שם כבר חיכה לנו קובי ממערב לשפך הירקון. יחד חתרנו לכיוון יפו, חלפנו על-פני הנמל העתיק, בת-ים, פלמחים חלפו אף-הן ביעף וירדנו להפסקה בחוף של קיבוץ פלמחים, בדיוק 28 ק"מ מנקודת היציאה. כמו ב-2009 גם הפעם חיכה לנו בחוף רפי מאירי- איש הקיבוץ. אכלנו ארוחה קלה, הצטלמנו והמשכנו לכיוון נמל אשדוד. הים והרוחות התגברו, הרוחות נשבו מכיוון צפון מערב והים התגלגל מכיוון מערב-צפון-מערב . המעבר על-פני נמל אשדוד נראה כמשימה ארוכה ובלתי נגמרת. בדיוק שעברנו את הפתח חמקה פנימה מיכלית ענקית וגלי הירכתיים שלה הורגשו היטב על-ידי הקיאקים הזעירים.

לאחר חציית הנמל החלטנו לרדת להפסקה נוספת והפעם במרינה של אשדוד, הייתה לנו מסורת לעצור לארוחה במסעדת "אידי בנמל", אך אבוי, המסעדה הייתה סגורה, השירותים שלצידה היו סגורים, כך שנאלצנו לדחות את סיפוקנו ולהמשיך הלאה. בהגיענו לממשה מיהרנו להיכנס לקיאקים שעה שהופתענו מאלף מפרשיות שבדיוק באותו זמן סימו תחרות ארצית גדולה. נראה שכולם התנקזו תוך דקות ספורות מהלכות אימה על-פני מטרים ספורים של מימשה צר. איכשהו נחלצנו ארבעתנו ממלתעות הארמדה הענקית ויצאנו כל עוד נפשנו אל הים הפתוח.

המחתר עומד בפני סיום, קדימה לאשקלון !  בדרך הכתה בנו מן הצד רוח מערבית-דרום מערבית שהרימה את הים לגובה לא מבוטל.

כולנו היינו מרוצים. עמיר ומשה הנהגים הנאמנים הצטרפו לשולחן שפתחנו עם חומוס, צ'יפס ובירה. כל שנותר הוא להמתין שנה ולראות אלו הפתעות יביא בכנפיו המחתר של שנת 2012.

הכר את החותר – גל מילשטיין

הוא גר בנס ציונה, נשוי לליאת ואב ליהונתן בן החצי שנה. עובד בחברת HP Indigo כמהנדס מכונות במחקר ופיתוח מכני. בעבר עסק בגלישת רוח, מפרשיות, אבל מבחינתו... אין כמו קיאקים.

בזכותו גיסנו

הכרתי את עולם החתירה בזכות מוטי בן עטיה (אח של אשתי), נזכר גל, בכל ארוחת שישי הזכיר מוטי את עולם הקיאקים, עד שהחלטתי ללכת לעשות שיעור ניסיון. ליאת אשתי נתנה לי מתנה ליום ההולדת קורס קיאקים ולאחר טיול בן 7 חודשים לאוסטרליה וניו זילנד נרשמתי למועדון.

חוויות מהירדן ועד ים המלח

ללא ספק תחום החתירה הוסיף לי המון רגעי שיא בחיי. אנסה להמחיש את הבולטים מהם. החוויה הטובה ביותר שלי הייתה ב WW נהר הירדן. מצאתי את עצמי בתוך קיאק קטן עם ציוד חתירה, בתוך נהר שוצף שזורם בעוצמות שלא הכרתי קודם עם מסת מים מטורפת שזורמת בלי הפסקה. התחושה עילאית שקשה מאוד להסבירה במילים אך מי שעבר את זה יודע על מה אני מדבר. בקצרה אומר שכדי להמשיך עם הזרם יישמתי את כל טכניקות החתירה הידועות לי (תמיכה נמוכה וגבוהה וכו') ואת אלה שלא (תמיכה אחורית וקדמית), ו... זה עבד.

חוויה טובה נוספת שחרוטה לי בראש, חתרנו מערבה, נעמה ,מיכאל ואון,  הים היה סוער וגבוה, לאט לאט הגיעה הסערה. הכול הופך להיות קודר ואנחנו ממשיכים לחתור, לפתע מתחיל גשם קל שהופך במהרה לגשם זלעפות. זה מראה ציורי כמו מסע בים סוער מהאגדות.היינו די קרובים לכניסה למרינה ואז סובבתי את המבט מערבה וראיתי את אחד המראות היפים שראיתי בימי חיי. כל טיפה שפוגעת במים מקפיצה אחריה יהלום קטן. תתארו לכם בים סוער וגשם זלעפות, מראה עוצר נשימה של שטיח יהלומים המכסה את כל פני המים, ברקע השמים האפורים והגלים הגבוהים, במילה אחת: מדהים!

היו חוויות רבות נוספות כמו: קיאקי גלישה וקיאקים ימיים בגלים, חתירה מיוחדת בים המלח, סימפוזיון יחיד במינו עם ניג'ל דניס ועוד טיולים רבים בארץ.

לא רק בסופ"ש

אם בעבר הייתי מחכה לסופ"ש שיגיע, היום אני מחכה גם ליום רביעי, לחתירת אמצע שבוע. מה הלאה? ללא ספק White Water בנהר אימתני וארוך בחו"ל, וכמובן לשחק עם קיאק ימי ב Tidal Race. ברגע שאוכל לצעוק ליהונתן "תחזיק חזק אנחנו מתגלגלים", אז הוא יתחיל לבוא איתי לחתירות. אני רוצה להגיד תודה ענקית למוטי, עומר ושגיא – על כל החוויות שחוותי רק בזכותכם!

חתירה לעתיד טוב יותר

טל שני מדריך במועדון טרה סנטה עושה שימוש בקיאקים הימיים, לקידום והעצמה של בני נוער ומבוגרים. טל, המשמש כעוזר הוראה ומחקר בביה"ס לפסיכולוגיה של המרכז הרב תחומי בהרצליה, מנהל פרויקט בשם "חתירה לעתיד" שבמסגרתו הוא משתמש במאפיינים הייחודיים של הפעילות הימית, הפיזית, החוויתית והאתגרית של הקיאק הימי לקידום אישי וקבוצתי של נערים ונערות.

אחד המאפיינים הוא שההתקדמות והשליטה על הקיאק תלויים רק במי שנמצא בו. המדריך יכול לנסות וללמד ולתמוך אך ללא התמודדות אישית עם קשיים, הקשבה, התמדה ולמידה זה לא קורה. העבודה עם הקיאק הלא יציב והים המשתנה לא פשוטה ויכולה להיות לעיתים מאתגרת ומתסכלת אך כאן גם המפתח להעצמה וקידום - ממזג האוויר ההפכפף שמלמד אותנו שלא תמיד הכל תלוי בנו ועד לתרגולי הצלה שמלמדים לשתף פעולה ולדעת להסתכל ולסמוך זה על זה.

הפעילות שהתקיימה בין החודשים מרץ עד אוגוסט בקרב שלוש קבוצות נערים ונערות מבית רשת ובית מיר"ן, בשיתוף מועדון הקיאקים הימיים טרה סנטה. אחרי שלמדו לעזור זה לזה בשלב ההתארגנות, התמקדו הנערים בהתמודדות קבוצתית ועזרה הדדית במרינה ומשוב אישי ניתן לכל אחד מהנערים. וכך ממצב בו התקשו לשלוט על הקיאק ("איך אתה מצפה שאני אעזור לאחר אם אני עוד לא יודע בעצמי") למדו הנערים להרים ראש ולהסתכל על שאר חברי הקבוצה ולתרגל מקרים של התהפכויות וקריאה לעזרה.

"ההצלה היא מבחינתי השיא" אומר טל שני "אם בתחילת הדרך היו פונים אליי שאני אעזור ואציל, בהמשך, הייתי מתבונן ונותן לנערים לתפקד עצמאית ולהתמודד בהצלחה. אני כמדריך לא יכול להציל שישה חותרים, זה אומר שכאשר יצאנו החוצה עם הנערים לים הפתוח סמכתי עליהם שיעזרו זה לזה."

כל אחד ממשתתפי הפרויקט שהתמיד קיבל תעודה המעידה על כך שסיים קורס קיאקים בהצלחה. חלק מהמשתתפים שסיימו את התהליך במלואו אף עמדו למבחן לקבלת תעודת חותר מוסמך בהתאם לאיגוד הקיאקים הבינלאומי ISKA (טרה סנטה קיאקים ימיים הם נציגו בארץ).

קלימנוס - הרבה חוקים מעט סדר / עומר זינגר

"מחר אתה מייצג אותנו בתחרות" אומר לי חברי ג'ורג' הבעלים של הטברנה.

אני בטוח שהוא צוחק  החבר האוסטרלי- יווני, מה גם שעכשיו כבר שתיים בלילה ואנחנו אחרי כך וכך בירות + כך וכך אוזו....

הלקוחות האחרונים עזבו ואנחנו סוגרים את האורות ומוציאים בירה אחרונה ויושבים על כסאות הבר מול מייצר טלנדוס המואר באור הירח.

לפני שנים הגעתי לאי הזה בסוף החורף, אף טברנה לא הייתה פתוחה ועצרתי ליד תא הטלפון הציבורי היחידי שהיה וכבר איננו. מאז יש כבר סלולרי וכבר קשה לספר בבית ש"אין קליטה". המון קבוצות כבר הבאנו לכאן אצל כולם עבד הקסם! כולם רצו להישאר ולספוג עוד מאווירת המקום. אין מכוניות, יש שביל אחד בכפר עם 33 אנשים, שבילי עיזים לטיפוס בהר, חוף נודיסטים וכ- 10 טברנות מהן המקום של ג'ורג' ואשתו פופי הוא המוצלח ביותר.

בטיול האחרון שלי פה במאי ירד גשם בלתי פוסק ביום בו חתרנו סביב האי, רוחות של 15 קשר עם סופת ברקים. היינו בטוחים שאנחנו בטיול בסקוטלנד... אבל עכשיו אוגוסט וחם. אבל חם ויבש, לא כמו בארץ והמים במרחק נגיעה. יחסית לגודלו של האי יש פה הרבה "אקשן" וכאמור ג'ורג' מנסה להסביר לי שמחר אני עומד לייצג אותם בתחרות שנתית של 1 ק"מ בלבד מטלנדוס לקלימנוס. טוב נו, אז נחתור ק"מ אחד, ממש לא סיפור ובטח יהיה הפנינג נחמד למרות שאני לא חובב גדול של תחרויות. מסתבר שהעובד הקבוע שלו, האנגלי הנודד NATHAN מייצג אותם כל שנה אבל תמיד מגיע אחרון, כך שכל מה שעלי לעשות זה - לא להגיע אחרון!

רק למחרת אני קולט שלא מדובר בתחרות קיאקים אלא בתחרות שחיה :) או קי, אני יודע לשחות אבל לא ממש זוכר מתי שחיתי מהר וללא הפסקה.....בכדי לעודד אותי נותן לי ה"ספונסר" שלי  כוס אוזו ואומר שצריך למלא טופס ובערך ב 14.00 יהיה זינוק.

השעה כבר 13.00 ואף אחד לא מגיע. אני ניגש שוב לג'ורג' לשאול מה קורה, הוא אומר שיש קצת רוח ואולי ביטלו אבל מצד שני אולי לא...ובאמת צריך להרשם אבל הוא לא יודע איפה נרשמים...טוב, כך עוד אוזו...פתאום מגיע NATHAN עם טופס רישום רישמי ואמיתי. הוא רשם אותי ועכשיו אני צריך לצייר מספר 41 על הכתף...אז שירה מחפשת פרמנט ובסוף יש לי מספר שחור ואז גם פופי מגיע וכולם מחליטים שצריך לרשום את שם ה"ספונסר" שלי על הגב...ON THE ROCKS בזמן שהפרמנט אוזל והם מחפשים תחליף אני מנסה להבין מה זה אומר שהוא הספונסר שלי? והנה כוס בירה קרה מוגשת לי...עכשיו כבר מאוחר מדי לסגת, התחרות אמורה להתחיל , כנראה עוד מעט, עדיין לא רואה אף אחד אבל אולי כדאי שאקפוץ למים לחימום קצר ואעשה כמה פוזות רציניות של שחיין?

סליחה, איזה מספר נכנס?

 והנה תוך רגעים ספורים, מגיע ספינת ה COAST GAURD וחוסמת את המייצר לכלי שייט, 2 אופנועי ים זורקים מצופים למים וסירה מלאה בשחיינים מגיע מקלימנוס. מאמן נבחרת השחייה של קלימנוס נואם, אני רואה הרבה חברה בספידו שנראים מקצוענים...כמה אנגלים, אבל גם הרבה חובבים מכל הגילאים. בכל אופן אני מתמקם מאחרי בחורה חטובה בתקווה שישבנה החטוב ישמש לי למוטיבציה בתחרות. לאחר הזינוק, אני מתחיל לאט ליתר ביטחון ומגלה שיש לי דילמה מוסרית, האם לעקוף את הגברת החטובה ולייצג בכבוד את ON THE ROCKS או להשאר פה במקום שהנוף מלבב? בסוף אני בוחר להיות אחראי והנה אני מגביר מהירות, בשלב הבא אני מנסה לעבור קבוצת יוונים ששוחים בזיג זג ולא נותנים לי לעבור...למזלי במרכז המייצר יש כבר גלים נחמדים והיווני שלפני בולע קצת מים. אני מנצל את ההזדמנות ועובר קדימה, כך אני מגלה שזה דווקא נחמד לשחות והנה כבר הגעתי לקלימנוס. פה מחכה לנו חגיגה מקומית, מאוד שונה מעונות המעבר השקטות שבהן אני רגיל לבקר באיים. התקשרנו בהתרגשות לבשר לספונסר ג'ורג' שלא טבעתי...ושאולי יקפוץ עם הסירה שלו לקחת אותנו בחזרה אבל הוא רק צעק שנזיז את התחת ונחזור כמה שיותר מהר לעזור לו בטברנה!

בכל אופן, עוד באותו ערב החלטנו שבספטמבר הקרוב נייסד את תחרות הקיאקים השנתית מטלנדוס לקלימנוס, אז קבוצת טרה סנטה - תתחילו להתאמן :)

אחד עומר און דה רוקס בבקשה!

עור ועצמות - ההיסטוריה הקדומה של הקיאקים

איפה פה המימשה?

דרך ארוכה עשה הקיאק (קיאק = סירת צייד) מהשימוש בעצמות כלבי ים ושומן לווייתנים ועד לסגסוגות הקרבון של ימינו. הקיאקים הראשונים בהיסטוריה מיוחסים לשני שבטים ששכנו לפני כ-5,000 שנה באזורים הארקטיים של צפון אמריקה וסיביר האינוטים ( ( Inuit והאלואטים (Aleut ). בשלב זה היו בשימוש שני סוגים של קיאקים: קיאקים מעץ קל וקיאקים מעצמות לווייתנים עטופות בעור. בשני הסוגים השתמשו השבטים בשומן לווייתנים לאיטום, כאשר לצורך שיפור הציפה הם מלאו באוויר שלפוחיות שתן של כלבי ים וקשרו אותם לחרטום ולירכתיים. החצאיות המוכרות לנו נתפרו אף הן מעור והיום תפורות לקיאק ולא לקיאקיסט כפי שהן היום. הקור העז שלי המים הארקטיים חייב את האינואטים כמובן להמציא (ולקרוא על שמם) את האסקימו רול. הקיאק שימש בעיקר לצייד חיות ים וחוף, כאשר הטקטיקה היתה להתגנב עם הקיאק בשקט קרוב לחיה, לעיתים תוך חיבור גוש קרח לחרטום הקיאק לצורך הסוואה (נסו זאת בכניסה למרינה בהרצלייה ותראו כיצד היאכטה היוצאת לא מבחינה בכם).

לצד הקיאק נוצרו גרסאות נוספת – הביידרקה (baidarka ) קיאק לשלושה והיומאק (umiaqs) שהיה מעין קיאק משפחתי באורך של כ-18 מטר ושימש ככלי תחבורה ותובלה. הקיאקים הקדמונים עוצבו בהתאם לצרכי המקום -הקיאקים של מיצרי ברינג היו רחבים וקצרים יחסית, הקיאקים של גרינלנד היו נמוכים והקיאקים מאיי באפין (קנדה) רחבים וארוכים.

אסקימו רול - ליטרלי ספיקינג

בתחילת המאה ה-19 הגיע הקיאק לאירופה, הן למטרות ספורטיביות והן כציוד נלווה למשלחות מחקר לקטבים הצפוני והדרומי ו...לירדן ע"י ג'ון מקגרגור ב-1845 (לסיפור ה-"רוב רוי").   ספרו של מקגרגור  “A Thousand Miles the Rob Roy Canoe.”  הפך לרב מכר באירופה ותרם רבות לצמיחת הפופולאריות של הקיאק כתחביב ספורטיבי וככלי למסעות אתגריים. ב-1931 נרשם התיעוד הראשון של שימוש קיאק בנהרות ע"י גרמני בשם אדולף אנדרה שירד את נהר ה- Salzachofen Gorge וב-1936 נכנס הקיאק כמקצוע אולימפי באולימפיאדת ברלין. עד אז היה עדיין העץ והבד חומרי הגלם העיקריים לבניית קיאקים, קיאק הפיברגלאס נבנה לראשונה בשנת 1950 ע"י חברת Valley כאשר קיאקי הפלסטיק המשמשים לחתירה בנהר הושקו רק במהלך 1984.

על הקיאקים בתקופה המודרנית ועל העתיד (שחלקו נמצא כבר היום אי שם ברשפון!) בפוסטים הקרובים.

משוטי לנדל עושים קאמבק!

חברת המשוטים המובילה בעולם אשר נמכרה לחברת ענק אמריקאית חוזרת למפעל ולאיכות המקוריים. היצרן המקורי של משוטי לנדל אליסטר ווילסון בשיתוף עם דניס נייג'ל מחותרי הקיאקים הימיים הוותיקים והמנוסים ביותר החזירו עטרה ליושנה וקנו בחזרה את הבעלות על 'לנדל'. עכשיו בחנות טרה סנטה. 

 לפני 40 שנה החליט חותר אולימפי סקוטי בשם אליסטר ווילסוןן לתכנן ולייצר משוט טוב יותר ממה שהיה בשוק. במרוצת השנים הפכה לנדל (על שם הכפר לחופיו חתר) לחברת המשוטים המובילה בעולם. חותרים נלהבים ומנוסים מכל ענפי החתירה היו מעורבים בתכנון ועיצוב המשוטים. בולט במיוחד היה שיתוף הפעולה עם דניס נייג'ל חותר בעל ניסיון עשיר במסעות מאתגרים.להבי KINETIK TOURING חוללו מהפכה בעולם הקיאקים בשל היכולת נדירה לניצול ושימוש בשטח הפנים ללא מאמץ ועומס על הכתפיים. המעבר שלו במים הוא מושלם, מחתירה לגלגול, תמיכה והיגוי. לפני מספר שנים קנתה חברת הענק האמריקאית JOHNSON OUTDOORS את לנדל והמוצר והשירות התדרדרו. עם זאת, מדריכי טרה סנטה המשיכו להחזיק במשוטי הלנדל הישנים גם כאשר החלו להתפרק מתוך אמונה שיום אחד הגלגל יתהפך שוב. והיום הזה הגיע. אליסטר נחרד לראות מה עשו באמריקה למפעל חייו ויחד עם נייגל יצא למערכה של קניית לנדל והחזרתה למורשת הקלטית שלה!

נכון לעכשיו, קיבלנו מספר משוטים שהיו בסטוק ובקרוב נוכל להזמין משוטים חדשים לפי הזמנה עם להבים בארבע גדלים שונים. משוטי לנדל גם ניתנים לפירוק ל- 4 חלקים שימושי ביותר לטיולים בחו"ל. עוד על לנדל ניתן לראות בוידיאו הבא:

Paddling Forward - by Jacqueline Teitelbaum

 It was in the spring of 1999, nearly eight years ago, when Josh burst in the front door waving a flyer from Terra Santa, all fired up with the news that "it's here, in Israel! Finally, there's sea kayaking in Israel!" My husband's enthusiasm is usually infectious, but I wasn't having any of it. I had just been diagnosed with breast cancer and all I could think about was the treatments that lay ahead, and whether they would work. "Don't worry," he said. "I'll wait for you. We'll get through all this and then we'll take the course together." "OK," I shrugged - what else was there to say? Josh, being Josh, collected information. We had more catalogs for more makes of kayaks than I had worries. He accompanied me to the chemotherapy room carrying stacks of the stuff to read and compare while bags full of drugs were pumped into me. A foldable boat seemed like a good idea. Maybe a double (!). Which is better, Folbot or Feathercraft? What color? Where will we keep it? Where will we go with it? The nurses approved - they liked seeing people make plans for the future. The side effects were harsh. I watched a television nature program about a lioness that had been poisoned. She lay by the riverbank, slack-jawed and drooling, waiting to either die or get better. (She got better.). I looked at her and saw my reflection, though she got to keep her fur while all my hair fell out. Time crept forward; our prayers gained in intensity. Lance Armstrong won his first Tour de France - and we were encouraged. A woman we had never met, my age, with three daughters just like me, died of the disease - and we were devastated. When the treatments ended in December, I was a wreck. Hauling myself out of bed in the morning was exhausting. Was this as good a time as any? Josh phoned Terra Santa and booked our first lesson … and Friday morning kayaking became the highlight of the week. Omer and Saggi were (and still are) first-rate teachers and sterling human beings. I was never alone on the water, and was never, ever made to feel like a drag on the group, even though it was months before I could manage even a few kilometers. I couldn't go fast, and I couldn't go far, but I was getting stronger and, like the lioness, I was leaving that riverbank behind. Some time later, we went with the club to the Sea of Galilee. The first day, we set out from the city of Tiberias and paddled halfway around (about. 25 km) at a leisurely pace, stopping for lunch, snacks, sightseeing, and more snacks. The next morning we were to paddle about 10 km straight across to reach our starting point. But halfway there, I started to fear I had bitten off more than I could chew. Worn out, I had to stop. Josh doubled back to check on me, and Karel was there too. No one was in a hurry. We sat and talked a while on the mirror-flat water. When I felt a little better, we went on, but it was hard. I kept my eyes on the city ahead and my mind on just one stroke at a time. And I got there, finally. The others were already long out of their boats and splashing around in the water. I got out and went for a swim too, but it was mostly to hide my tears — of relief, that I was done paddling for the day, and of triumph, that I had managed on my own steam. No matter that today I could make that crossing before breakfast; no matter that the Sea of Galilee is really a small lake: it was my personal Tour de France.