The morning after / Sara Margolis

Dear ones

Three weeks back and I am still smiling from the knowledge of knowing that I DID IT!!... Really.. it is thanks to you all… your patience and humor are what allow me to proclaim "I DID IT".  [I must thank Amir for insisting that I be photographed… I have the proof that I was there… not just the sensation memorized.] Returned home to same routine, same dogs & cats, same job title, different manager, different tempo, different rules.  Could be interesting; will be fun... I am one of those who embraces change and am convinced that it is what keeps my spirit young. I am hopeful that it will be positive and not MOTSS. I am still limping around with Achilles tendinitis so have missed tooooo much of the good sea.  I keep thinking of the tents (NOT Shedrot Rothschild, The Aviv) and waking to the sound of water lapping at the shore's edge.  The recent early morning sounds in my neighborhood are from helicopters overhead and barking dogs.  Not the same effect.

Tonight I will hear the Kol Nidre.  This year its melody will bring back to me visions of the  year that was and will dramatically set the tone for tomorrows prayers.  I will think of my year of accomplishments and the beauty I have seen during the year.  I will think of the displeasures and losses which have saddened the time.  I will think of my awful guitar playing and make  secret promises to myself for improvement.  AND I will think that I DID IT. I will beat my breast the requisite number of times and say amen.  And when next I hear the Shofar, at the end of Nihila, I will smile within and think of the next kayak adventure. 

If my actions and speech in anyway were an affront to you, please accept my sincere and humble apologies for they were not done with malice intent.

May the sound of the Shofar wash over you bringing a year of dreams come true.  May the force be with you. 

See you at the shoreline.

Have a happy...

Sara

קלימנוס - הרבה חוקים מעט סדר / עומר זינגר

"מחר אתה מייצג אותנו בתחרות" אומר לי חברי ג'ורג' הבעלים של הטברנה.

אני בטוח שהוא צוחק  החבר האוסטרלי- יווני, מה גם שעכשיו כבר שתיים בלילה ואנחנו אחרי כך וכך בירות + כך וכך אוזו....

הלקוחות האחרונים עזבו ואנחנו סוגרים את האורות ומוציאים בירה אחרונה ויושבים על כסאות הבר מול מייצר טלנדוס המואר באור הירח.

לפני שנים הגעתי לאי הזה בסוף החורף, אף טברנה לא הייתה פתוחה ועצרתי ליד תא הטלפון הציבורי היחידי שהיה וכבר איננו. מאז יש כבר סלולרי וכבר קשה לספר בבית ש"אין קליטה". המון קבוצות כבר הבאנו לכאן אצל כולם עבד הקסם! כולם רצו להישאר ולספוג עוד מאווירת המקום. אין מכוניות, יש שביל אחד בכפר עם 33 אנשים, שבילי עיזים לטיפוס בהר, חוף נודיסטים וכ- 10 טברנות מהן המקום של ג'ורג' ואשתו פופי הוא המוצלח ביותר.

בטיול האחרון שלי פה במאי ירד גשם בלתי פוסק ביום בו חתרנו סביב האי, רוחות של 15 קשר עם סופת ברקים. היינו בטוחים שאנחנו בטיול בסקוטלנד... אבל עכשיו אוגוסט וחם. אבל חם ויבש, לא כמו בארץ והמים במרחק נגיעה. יחסית לגודלו של האי יש פה הרבה "אקשן" וכאמור ג'ורג' מנסה להסביר לי שמחר אני עומד לייצג אותם בתחרות שנתית של 1 ק"מ בלבד מטלנדוס לקלימנוס. טוב נו, אז נחתור ק"מ אחד, ממש לא סיפור ובטח יהיה הפנינג נחמד למרות שאני לא חובב גדול של תחרויות. מסתבר שהעובד הקבוע שלו, האנגלי הנודד NATHAN מייצג אותם כל שנה אבל תמיד מגיע אחרון, כך שכל מה שעלי לעשות זה - לא להגיע אחרון!

רק למחרת אני קולט שלא מדובר בתחרות קיאקים אלא בתחרות שחיה :) או קי, אני יודע לשחות אבל לא ממש זוכר מתי שחיתי מהר וללא הפסקה.....בכדי לעודד אותי נותן לי ה"ספונסר" שלי  כוס אוזו ואומר שצריך למלא טופס ובערך ב 14.00 יהיה זינוק.

השעה כבר 13.00 ואף אחד לא מגיע. אני ניגש שוב לג'ורג' לשאול מה קורה, הוא אומר שיש קצת רוח ואולי ביטלו אבל מצד שני אולי לא...ובאמת צריך להרשם אבל הוא לא יודע איפה נרשמים...טוב, כך עוד אוזו...פתאום מגיע NATHAN עם טופס רישום רישמי ואמיתי. הוא רשם אותי ועכשיו אני צריך לצייר מספר 41 על הכתף...אז שירה מחפשת פרמנט ובסוף יש לי מספר שחור ואז גם פופי מגיע וכולם מחליטים שצריך לרשום את שם ה"ספונסר" שלי על הגב...ON THE ROCKS בזמן שהפרמנט אוזל והם מחפשים תחליף אני מנסה להבין מה זה אומר שהוא הספונסר שלי? והנה כוס בירה קרה מוגשת לי...עכשיו כבר מאוחר מדי לסגת, התחרות אמורה להתחיל , כנראה עוד מעט, עדיין לא רואה אף אחד אבל אולי כדאי שאקפוץ למים לחימום קצר ואעשה כמה פוזות רציניות של שחיין?

סליחה, איזה מספר נכנס?

 והנה תוך רגעים ספורים, מגיע ספינת ה COAST GAURD וחוסמת את המייצר לכלי שייט, 2 אופנועי ים זורקים מצופים למים וסירה מלאה בשחיינים מגיע מקלימנוס. מאמן נבחרת השחייה של קלימנוס נואם, אני רואה הרבה חברה בספידו שנראים מקצוענים...כמה אנגלים, אבל גם הרבה חובבים מכל הגילאים. בכל אופן אני מתמקם מאחרי בחורה חטובה בתקווה שישבנה החטוב ישמש לי למוטיבציה בתחרות. לאחר הזינוק, אני מתחיל לאט ליתר ביטחון ומגלה שיש לי דילמה מוסרית, האם לעקוף את הגברת החטובה ולייצג בכבוד את ON THE ROCKS או להשאר פה במקום שהנוף מלבב? בסוף אני בוחר להיות אחראי והנה אני מגביר מהירות, בשלב הבא אני מנסה לעבור קבוצת יוונים ששוחים בזיג זג ולא נותנים לי לעבור...למזלי במרכז המייצר יש כבר גלים נחמדים והיווני שלפני בולע קצת מים. אני מנצל את ההזדמנות ועובר קדימה, כך אני מגלה שזה דווקא נחמד לשחות והנה כבר הגעתי לקלימנוס. פה מחכה לנו חגיגה מקומית, מאוד שונה מעונות המעבר השקטות שבהן אני רגיל לבקר באיים. התקשרנו בהתרגשות לבשר לספונסר ג'ורג' שלא טבעתי...ושאולי יקפוץ עם הסירה שלו לקחת אותנו בחזרה אבל הוא רק צעק שנזיז את התחת ונחזור כמה שיותר מהר לעזור לו בטברנה!

בכל אופן, עוד באותו ערב החלטנו שבספטמבר הקרוב נייסד את תחרות הקיאקים השנתית מטלנדוס לקלימנוס, אז קבוצת טרה סנטה - תתחילו להתאמן :)

אחד עומר און דה רוקס בבקשה!

הכר את החותר: רועי פרידלר

הוא גר במושב מזור, אי שם בערבות פ"ת, עם נירית ושלושת בניו, עוסק בקופירייטינג, כתיבת תוכן לעסקים ופרסום, חותר כבר 6 שנים בים, בנהר ובגלים, חתר עם המועדון ביוון ובאירלנד ועדיין האתגר הגדול באמת עדיין לפניו.

אז ככה אתה נראה כשאתה יבש?

למה קיאקים?

הים הצית את דמיוני כבר מגיל צעיר. הייתי גומע ספרים על פיראטים, ציידי לווייתנים ומגלי יבשות. בצבא התגייסתי לקורס חובלים אבל שובצתי למסלול של קצין מכונות ופרשתי אחרי שנה, יען כי לזחול בין צינורות מגורזים בבטן של סטי"ל לא תאם את החלומות שלי על מלחמות פיראטים וקריאות "יבשה באופק!". לאחר הצבא שטתי במפרשיות שונות לרבות קטמרנים במועדון לב ים בתל אביב. יום אחד חבר סיפר לי על טיול קיאקים שערך בניו-זילנד והשתכנעתי שאין כמו קיאקים לטיולים והרפתקאות ימיות, שלא לדבר על ההתארגנויות הרבות הכרוכות ביציאה עם קטמרן לעומת כניסה לים בקיאק.

באילו טיולים השתתפת?

השתתפתי ב-2004 בטיול ליוון שהתחיל באי סנטוריני והסתיים בנקסוס. הטיול שילב כמעט כל מה שטיול קיאקים יכול להציע: מזג אויר מגוון, חציות מאתגרות, נופים ואפילו התהפכות (והצלה כמובן) בים סוער. ב-2006 יצאתי עם המועדון לאירלנד, טיול שהצטיין בנופים מדהימים של צוקים, נקיקים ומערות, ותרבות אירית מופלאה שכללה ביקורים בפאבים, בהם בכל פינה יושב איזה אירי עם כלי נגינה וכולם יחד מנגנים ושרים בתאום מופלא.

סקלינג אירי מסורתי

רגעים שלא ישכחו?

הקפת אי ביוון שכל אחד מארבעת הצדדים שלו התאפיין במזג אויר שונה לחלוטין. החל מצד סוער, גלי וגשום ועד לצד בהיר ושקט. באירלנד זכורה לי במיוחד כניסה עם הקיאקים למערה (ניקבה?) חשוכה לחלוטין ויציאה כעבור מספר דקות ארוכות  לים הפתוח במקום אחר לחלוטין. עם זאת, אני בטוח שהרגע המאתגר ביותר עדיין לפני.

תחביבים נוספים?

גלישת גלים בקיאק גלישה - קיאק 666 של WATERTECH ו-WW – קיאק פיראנה S8.

שילוב של גלישה ו-WW

רגע קשה בהיסטוריית הקיאקים?

התהפכות בירדן ביום של זרימה חזקה במיוחד. נסחפתי זמן שנראה לי נצח בין גלים, סלעים ומפלים ולבסוף הצלחתי לקפוץ על סלע שניצב באמצע הנהר. אחרי שלקחתי אויר, הצלחתי לקפוץ לאחת הגדות ולאחר טיול קטן בטבע (בעיקר קוצים) חיכה לי יונתן בגדה השנייה ומשך אותי עם חבל ההצלה שלו. אבל... כאמור... האתגר האמיתי עדיין לפני.

לסיום, מהו אותו אתגר שעדיין לא הצלחת להגשים בכל שנות חברותך במועדון?

להגיע לחתירה של 6 בבוקר, זה אתגר, שעם כל הניסיון, הנחישות ואומץ הלב טרם הצלחתי לעמוד בו.

הכר את החותר: אבנר דור

אני גר בכפר סבא עם זוגתי איריס.  בעבודה אני מנסה לפתור בעיות מתמטיות שסאמסונג נתקלת בהן בתכנון של שבבים עתידיים.   העיסוק בפיצוח בעיות מתמטיות מהווה עבורי גם תחביב וזה חלק בלתי נפרד ממני.

מתי אתה חותר בדרך כלל?

החתירות האהובות עלי הן בדרך כלל חתירות שישי או שבת אחה"צ כששום עבודה או מטלה כבר לא מחכה לי בהמשך היום. 

 מה אתה אוהב בקיאקים? 

אני אוהב לחתור עם קיאק ימי בים של גלים גבוהים, בעיקר סוולים.  אני נהנה הנאה וויזואלית מההרים הכחולים שנקראים גלים שמשנים צורה מרגע לרגע.  אני גם נהנה מהמשחק של לרכב על הרי המים האלה שמזכירים לי ענק נושם.  ולפעמים המטרה שלי היא לתת להם לסחוף אותי ולפעמים לחמוק מהם.  כשמתקרבת השקיעה בחתירות אחה"צ של שישי או שבת, אני מוצא את עצמי הרבה פעמים מרותק להשתקפויות הצהובות על המים הכחולים ולמראה השמש שהופכת לענק אדום ואח"כ למן אליפסה פחוסה ופתאום בחלקיק שנייה נעלמת.  חלק גדול של החוויה שנקראת "קיאקים" היא הקיאקיסטים, והאווירה שהם משרים שתמיד מצליחה להוציא אותי מהשגרה ומהיובש שלפעמים היבשה משרה. 

קצת הסטוריה אישית אולי על הטיולים הרגליים הרבים שעשית.

אהבת הטבע היא כנראה בטבע שלי.  ההתחלה הייתה בגיל 6 בערך בטיולים רגליים בארץ עם המשפחה – זה קרה בתקופה שהיו בארץ מרחבי טבע פתוחים שהיום קשה לדמיין.  המסלולים נראו אז אינסופיים ותמיד ייחלתי לסיומם, אבל בסיום הייתה הרגשה לא מוסברת של כיף וחופש. בלי שאהיה מודע, התהווה שם איזה קשר חזק לטבע בראשיתי.  זו כנראה הייתה נקודת התחלה של LIFETIME שכלל הרבה טיולים רגליים בהרים בחופשות שנתיות שארגנתי לעצמי במקומות שונים בעולם.  

בראשית שנות השמונים הייתי סטודנט והגעתי כ BACKPACKER לאוסטרליה. לקח לי לא יותר מכמה ימים להבין שעיר סואנת ומנוכרת בטירוף כמו סידני ממש לא מתאימה לי ויצאתי עם חבר, סטודנט מגרמניה, לטיול טבע במרחבים העצומים של אוסטרליה.  לאחר חודש ומשהו יצאנו למסע חתירה של 15 יום בנהר פרנקלין הסוער בטסמניה.  לכל אחד מאיתנו היה RAFT אישי והיינו מנותקים לגמרי מ"הציוויליזציה". הנהר זרם בעוצמה רבה בגיא עמוק מאוד מוקף באחד היערות העתיקים בפלנטה. בתום ההרפתקאות הסכנות והתלאות נשארה תחושת חופש והרפתקה ותמונות של נופים פראיים ונידחים שמלוות אותי עד היום.  שנה אח"כ  כסטודנט בארה"ב ניסיתי את כוחי בקורס קיאקים שלא צלח והביא את משתתפיו לתחושה הטראומטית שקיאקים זה ספורט שמתמקד בנהרות ורק אקרובטים מדופלמים יכולים לשרוד בו. למרות הטראומה לא הצלחתי לוותר על אהבתי לנהרות ומצאתי את עצמי מטייל בחופשות וגם קצת מדריך בטיולי קאנו במזרח ארה"ב.

למה קיאקים?

לא חזרתי מעולם לחתירה בנהרות מהם טעמתי (תרתי משמע) בארה"ב ובאוסטרליה. אך המשיכה הבלתי מוסברת למים גועשים נשאר. היו לי כמה ניסיונות נוספים בתחילת שנות התשעים ללמוד חתירה בים בקיאק. זה היה קיאק מדגם קצת נאנדרטלי (סקול). המדריכים שלטו היטב בקיאק אך הדרכה התמקדה בגלגולים ולאחר כל שיעור מצאתי את עצמי שוכב במיטה ימים שלמים עם גב הרוס.  בשלב זה באופן טבעי וויתרתי לחלוטין על כל סיכוי ש אחתור בקיאק בגלגול הנוכחי. ליפני כ 5 שנים, במהלך טיול רגלי בהרי בולגריה, התחלתי להרגיש שהברכיים כושלות וכף הרגל שלי משדרת כאבים שהולכים ומתגברים (שנרגעו בסוף בארץ בעזרת ניתוח).  לאחר כמה ימים של ניסיונות להיאבק בכאבים הבנתי שאני חייב להרפות ולוותר על חוויית ההרים שציפיתי לה חודשים רבים.  הגעתי לים השחור כדי לנוח מהניסיון הכושל "לכבוש את ההר".  ושם בין מלונות הענק שמכסים את רצועת החוף מצאתי קיאק sit on top.  ההתנסויות איתו -שנראות עכשיו קצת פתטיות – החיו אצלי את חלום החתירה הישן.  כשחזרתי לארץ הייתי נחוש לנסות שוב את הספורט הזה וגיליתי שיש דרך אחרת לגמרי להתנסות בקיאקים.

בעיית הגב איתה אתה מתמודד בגבורה :)

בסוף שנות השמונים חזרתי לארץ לאחר היעדרות של כ 6 שנים וגיליתי את העולם של אופני הרים. השתוללתי, חציתי מדבריות בנגב, אך עם הזמן האופניים הפכו ליותר ויתר ביזריות - בשל הניסיונות שלי להתאים אותם למגבלות הגב. בעקבות אירוע גב חמור במיוחד נאלצתי לנטוש את הספורט הזה ליפני 20 שנה, אך המשיכה לטבע הפראי לא פחתה.  היא תועלה לגיחות של טיולים רגליים בהרים באירופה ובאסיה, אך גם כאן מגבלות הגוף אילצו אותי למצוא נתיב חדש ומצאתי את הקיאקים הימיים.  

 אני מצליח לחתור רוב הזמן בסיוע אינטנסיבי של תרגילי מתיחות לגב.  חלק מהזמן הוא זמן פציעות שבו אני מושבת (כך עברו עלי השבועיים האחרונים שבהם הייתי צריך להחזיק את עצמי חזק כדי לא להגיע למרינה) ואז כל מיני דיקורים סיניים נכנסים לתמונה ועוזרים לי להשתקם.  נראה לי ששילוב של מתיחות (כמו יוגה טיפולית) וחתירה נכונה - עם סיבוב של הגוף העליון וחיזוק של השרירים ההקפיים – מביאים לכך התועלת שבחתירה, יכולה לעלות על נזקי  השחיקה.   שיטת ההדרכה בטרה סנטה יכולה לאפשר לאנשים כמוני, עם גב רעוע, וללא כישרון לנושא, לרכוש מיומנות, ליהנות מחוויית הקיאקים, ואפילו לחזק את הגב.

טיולים בהם השתתפת?

טיילתי עם טרה-סנטה ביוון באירלנד ובשטלנד. החיבור לטבע והיציאה מהשגרה מתרחשים בטיולים האלו באופן שלא קיים בחתירות היומיום.  השלווה שהים משרה מחלחלת לעומק ואתה נשאב למראות מסביב שמשתנים כל הזמן.  בנוסף לים צלול אתה מוקף גם בנופים פראיים שכוללים יבשה הררית, מצוקים בכל מיני צבעים, וגם בעלי חיים אקזוטיים כמו כלבי ים דולפינים ליוויתנים וסוגים רבים של ציפורים .  אחד הדברים שמשכו את תשומת ליבי מהרגע הראשון של היכרות עם עולם הקיאקים בטרה סנטה זו היכולת של אנשים ליהנות גם במצבים של חסכים פיזיים וזה בולט במיוחד בטיולים. 

טיול הקיאקים הראשון ליוון / עומר זינגר

הגעה לרודוס

הגעתי לנמל רודוס בצהרי יום שבת נאה של סוף חודש פברואר 99, לאחר הפלגה של יומיים מנמל חיפה עם הרכב והקיאקים במעבורת ישנה ומתפוררת. בדיקת המשטרה והמכס ידידותית ביותר,בעיקר חשוב להם לספר כמה גשם ירד פה עד לא מזמן. אני נכנס לעיר העתיקה של רודוס המוקפת חומה (כמו ירושלים, רק בלי המתח, ועם ים במרחק של שני מטר מהחומה). רודוס העתיקה היא עיר מתקופת האבירים של סנט ג`ון אשר ברחו מישראל לכאן (עם הפסקה ארוכה בקפריסין) כדי להקים אימפריה קטנה למשך 200 שנה עד שהטורקים סילקו אותם. היום, יש פה עיר מתקופת ימי-הביניים שנחשבת לגדולה והשמורה בכל אירופה. יש כאן רחובות צרים ומפותלים שיוצרים הרגשת מבוך ואנשים שהולכים לאיבוד בכל רגע...אני מוצא חדר ללילה ויוצא לשדה התעופה (עם משוט ביד כשלט זיהוי) לקבל את פני שותפי למסע אותו אני מכיר דרך האינטרנט בלבד. ידוע לי שהוא חותר אנגלי מנוסה (4 כוכבים) אשר השתתף בכמה מסעות קיאקים. אני גם יודע שהוא רוכב על אופניים 20 ק"ם כל יום לעבודה. אני מביט בקהל הבריטי שיוצא לאולם הנוסעים ומנסה לנחש מי מהם הוא טים ? האם בסוף יתברר לי שהוא זה היא ? בעוד אני מהרהר ניגש אלי בחור מסודר עם משקפיים,נראה ילד טוב… Nice to meet you, I’m Tim. אנחנו לוחצים ידיים ואני מקווה שיהיה לנו בסדר ביחד, ואם לא, שהים יעזור לחיבור בינינו.

יום ראשון- 28.2.99: אנחנו יוצאים מהשער בחומת רודוס ומורידים את הקיאקים לחוף. שמים כחולים ללא ענן, קרירות נעימה ושמש רכה מלווים אותנו- אי אפשר לבקש יותר ליום ראשון של חתירה. קניתי עוד גבינה, נקניק, ירקות ,לחם ויין. כל זה ניכנס לקיאקים יחד עם מזון משומר, מרקים, פסטות, אורז, פרות יבשים, 12 ליטר מים לאדם, שקי שינה, אוהל, מצלמות ,בגדים , עזרה ראשונה, ערכת תיקון לקיאק, זיקוקים, טלפון ומשוטים רזרביים. העמסת קיאקים לטיול זו אמנות שלמה ואני נזכר בטיולי הראשונים: מה ניכנס ואיפה? איך מאזנים את חלוקת המשקל? מה ואיך נכניס לשק אטום למים ? ולבסוף, הכי חשוב: לך ותזכור איפה כל דבר נימצא? מלאי התרגשות אנו נכנסים לבסוף לקיאקים, סוגרים שמלות, בודקים איזון, קצת תרגילי מתיחות...ו...מתחילים בחתירה. החתירה שלנו לוקחת אותנו החוצה מהמפרץ הקטן שליד הנמל. מרגע זה, כל עניני בחיים מסתכם בחמש מטר שלושים וחמשה ס"מ של פיברגלס (מי אמר שהאורך לא חשוב?:-) אני מגחך לעצמי.

הים רגוע וידידותי. מולנו עוגנות ספינות ענק ומשמאל הנמל העתיק מנדריקי (Mandriki) שבפתחו התנוסס בעבר אחד משבעת פלאי העולם העתיק :ה-Colossus שהיה פסל ענק בגובה של 32 מטר והוקם כ 300 שנה לפני הספירה לרגל הניצחון של רודוס על הצורר דמטריוס. הפסל התמוטט 65 שנה לאחר מכן ברעידת אדמה ובשנת 653 הועברו שרידיו (חלקים-חלקים) לסוריה על 1000 גמלים. אני מנסה לדמיין אותו תוך כדי תנועות חתירה ראשונות. על סיפון ספינות הנוסעים הגדולות עומדים תיירים ומנופפים לנו לשלום (חסרה רק מטפחת לבנה ושקיעה רומנטית) .

 

אנו חותרים דרומה לאורך החוף המזרחי, פרברי העיר רודוס והמלונות הולכים ונעלמים. לאחר 10 ק"מ אנו מגיעים לפנינה הראשונה בטיול: Thermes Kallitheeas שהם מרחצאות לעשירים מתקופת השלטון האיטלקי. האיטלקים שלטו באיים הדודקנסיים (לאחר העותומנים) 35 שנה עד 1947,שנה בה חזרה רודוס להיות חלק מיוון. בעונת התיירות פועל ב-Thermes Kallitheeas גם מועדון צלילה. כבר ערב ואני יושב במרפסת עגולה מוארת באור ירח כמעט מלא. אני שומע את רחש המים בנמל הקטן למרגלותיי.מאחורי יש דקלים ומבנים חצי מפוררים עם קשתות גדולות ורצפת פסיפס. אני מנסה לדמיין את תקופת הזוהר של המרחצאות בתחילת המאה עם היפיפיות האיטלקיות…היוונים התחילו לשפץ את המקום בשנות התשעים של המאה עשרים, אבל יש להם זמן, וביוון גם לזמן יש זמן…המדורה כבר דולקת וגם בקבוק היין הראשון לטיול זה נפתח.

קיאקים, מערת ים ולינדוס

יום שני- 1.3.99: אנחנו אוכלים דייסה, שותים קפה ויוצאים לדרך. לאחר 7 ק"מ, אנחנו מגיעים לראש היבשה ומצפה לנו הפתעה: מערת ים ברוחב של 2 מטרים, וגובה של 10 מטרים. אנו נכנסים מיד לבדוק מה העומק בה. ככל שמעמיקים פנימה הצעקות שלנו גוברות, האם אין למערה הזאת סוף?! אני מאיר על הקירות החלקים בפנס,והמערה נמלאת שאגות התפעלות שלנו למראה התקרה - גילינו מערת נטיפים! ביציאה צריך להיזהר כי חותרים אחורה, ושוב אנחנו באור השמש. אנחנו נכנסים למפרץ קטן ורומנטי בין הצוקים. זהו החוף של אנטוני קווין מהסרט "זורבה היווני" ואנחנו יורדים להפסקת צהרים ושחיה.

טים הבריטי נפתח קצת ומספר לי שהוא עדיין רווק כי לא מצא אישה יקטוריאנית ואני חושב שהוא דווקא צריך אישה מרוקאית…אל החוף מגיעים באיטיות ארבעה יוונים לתקן מקלחת אחת, עובדים שתי דקות ונחים שעה. בהמשך, אני עוזר לטים לשפר קצת את טכניקת החתירה שלו, "הרם את היד שדוחפת יותר גבוה" אני אומר לו, ומאותו רגע ועד סוף הטיול קשה לי כבר להשיג אותו...למחרת,יום שלישי, אנחנו עוצרים בTsambika משאירים את הקיאקים על החוף החולי ועולים ברגל למנזר בדרך מפותלת שבסופה יש "רק" 300 מדרגות עד לתצפית פנורמית. אחת לשנה עולות אל המנזר לתפילה מיוחדת נשים עקרות בזחילה על ארבע מתוך אמונה שכך יכנסו להריון…לכל הילדים שנולדים להם אחר כך קוראים…איך אם לא: צמביקה...

רואים מכאן את כל הדרך שמחכה לנו עד ל Lindos כ- 40 ק"מ דרומה מכאן. הנוף מורכב מהרים ירוקים שיורדים אל הים והופכים למפרצים חוליים. מערבה מכאן יש עננים…האם יש מקום לדאגה ? נראה שמזג האוויר משתנה לרעה ואנו מדלגים בחזרה לחוף במהירות, רוח מערבית חזקה נושבת מהקניונים ובזמן שאנו כבר חותרים נוצרים גלים קטנים שמגיעים מן היבשה ומתחיל לרדת קצת גשם. מצב הרוח שלנו מרומם ועם בגדים חמים יותר, אנחנו מחליטים להגיע היום ללינדוס.

"במידה ונחתור בקו ישר לראש היבשה במרחק 2 ק"מ מהחוף יהיו לנו רק 10 ק"מ לחתור" אני אומר,טים מסכים איתי.בקרוב יתחיל לרדת חושך.ההחלטה דורשת מאתנו להתאמץ קצת ותוך שעה וחצי אנו מקיפים את המצוקים ונותרים פעורי פה: למולנו הרים, צוקים ואיים קטנים עם קשתות שהטבע יצר. ממש לונה פארק לקיאקים שמתחילים לתמרן ולגלוש עם הגלים במעברי הצוקים והמערות. מעל לנוף הזה מתנוססת לה לינדוס עם בתיה הקטנים והלבנים, המבצר הצלבני והאקרופוליס היווני . אנחנו נוחתים בחוף, מחפשים נפש חיה ופוגשים בג`רי האמריקאי ההיפי והכלב שלו. אנחנו משאירים את הקיאקים ללילה אצל "משטרת החופים" בבקתה שעל החוף, לוקחים מעט ציוד ועולים בשביל הצר לכפר. ג`רי אומר שעונת התיירות מתחילה באפריל ועכשיו רוב הטברנות, המלונות ובתי הקפה סגורים או עוסקים בשיפוצים לקראת גל התיירות הבא. למרות זאת,הוא מוצא לנו חדר נחמד ללילה עם נוף רומנטי למבצר ולמפרץ וממליץ על מסעדה שהייתה פעם בבעלותו לפני שהתגרש ופשט את הרגל. בכל מקרה, הספגטי מעולה והבירה טובה יותר מביום רגיל.

יום רביעי 3.3.99: אני מתעורר ומביט מהחלון. לא, זה לא חלום, מחלון אחד נשקפים הבתים הקטנים והלבנים של לינדוס ומהחלון השני רואים את האקרופוליס בראש ההר. לא זכור לי מתי לאחרונה ראיתי אקרופוליס מהמיטה…מקלחת חמה, גילוח ראשון בטיול ואנו יוצאים לסיור כתיירים קונבנציונליים. כולם פה עוסקים בהכנות לקראת העונה: מכינים את מלכודות התיירים:חנויות למזכרות ומסעדות. בקיץ זה נראה לתייר המערבי כאילו היוונים עושים הרבה כסף, אבל בחצי השני של השנה כולם כאן נאלצים לעסוק בעבודות אחרות כמו נגרות ושיפוצים ובעל בית המלון שלנו נותן שיעורים במתמטיקה. אנחנו יושבים בבית קפה ומברכים לשלום את הזקנות שעוברות עם סלים גדולים וחיוך ילדותי. מידי פעם עובר אופנוע עם עגלה- כלי הרכב היחידי שמסוגל לעבור ברחובות הצרים .

הגברים בקפה מביטים ביפיפייה המקומית שבעונת התיירות תשכח לנוכח עשרות התיירות מאירופה שיציפו את הרחובות והחופים. את השעה הקרובה אנו מחליטים להעביר בתרגולות של טכניקות הצלה, לקראת המשך המסע כדאי להיות מוכנים גם למצב של חתירה בים גבוה. לאחר שכבר יצאו לנו מים מהאוזניים מרוב גלגולים אנו מסובבים את חרטומי הקיאקים דרומה ונבלעים בכחול.

האי הניה והאי הירוק

יום שישי 5.3.99: 6:00 בבקר ואני קם. טפטוף הגשם מזכיר לי: אין לנו מים!!! כל בתי הנופש שעל פניהם חלפנו אמש בחיפוש אחר מים היו נעולים והשיבר החיצוני סגור. רק בכנסיה קטנה ומוזנחת מצאנו מים במקלחת מקולקלת עם זרם של טיפה לדקה. מילאנו בקבוק, שתינו והחלטנו להמשיך כי לפי הסימון במפה חיכה לנו כפר קטן במפרץ הבא. בהמשך, אנו מגלים שהכפר נטוש ושהייתה זו טעות מצדנו לא "לחלוב" את ה"מקלחת הכנסייתית".

מכיוון שבהמשך החתירה נגיע למקומות בהם אין סיכוי רב למציאת מים אנו מחליטים לא להסתכן, לחזור לכנסייה ולמלא מספר בקבוקים. טים נשאר לקפל את האוהל ולדאוג לארוחת בוקר ולי לוקח חצי שעה לחתור לכל כיוון ועוד חצי שעה למלא את הבקבוקים. בזמן שאני חותר בחזרה נפסק הגשם ושמש בוקר רכה יוצאת מבעד לעננים , רמז לעוד יום מוצלח שמחכה לנו ?

שותים קפה ומתבוננים במפה בהתרגשות, היום נגיע לקצה הדרומי של רודוס, אל Prassonisi (האי הירוק). זהו אי קטן שיש בו בעיקר עזים ופרחים. האי מחובר לרודוס בגשר צר וחולי של יבשה, מצדו המזרחי הים התיכון,(השקט בדרך כלל) ומצדו המערבי הים האגאי (הסוער לפעמים). נקודת מפגש מרתקת. כשעה לאחר מכן אנחנו כבר שם.הים האגאי רוגש וגליו העצבנים מנסים לחדור את שלוות הים התיכון. בנקודת המפגש בין שני הימים, המים הקוצפים מכסים את רצועת החול ואנו מחליטים לחתור במעבר שנוצר. החתירה מלווה בקצת מתח והתרגשות וטים אומר שזה כמו לחתור בתוך מרק מבעבע.(שוב פעם הוא חושב על אוכל:-). אנחנו ממשיכים בים הגלי צפונה לאורך החוף המערבי של רודוס. אנחנו מגיעים לאחר 6 ק"מ של חציה לאי קטן בשם Henia . האי נראה כמו סטודיו לפיסול בסלע רק שכאן האמן הוא הטבע.

האי הזה מזכיר לטים את איי הפסחא. אנו מוצאים נקודה אחת בה ניתן לרדת לחוף, עולים לראש אחד ה"פסלים" ואני כמעט ונופל כאשר עשרות ציפורים אותן הטרדנו ממנוחתן עפות בבת אחת. מסתבר שזהו אתר קינון פופולרי…מלמעלה רואים את המצוקים השוממים של החוף המערבי, גבוהים וחשופים לרגלי הים ו- 13 ק"מ צפונית לנו ראש היבשה הקרוב עם נקודת הסיום להיום: חוף Fourni. השמש עוד מעט שוקעת (מעל לים לשם שינוי). הים נרגע והשמים נצבעים באדום. אני מרגיש בכל הגוף את המרחק הרב אותו עברנו היום בחתירה. החוף המסולע מתקרב אלי לאט לאט , האם נספיק להגיע לחוף לפני שיחשיך, למצוא ירידה נוחה, מקום טוב לאוהל ועצים למדורה ? אנו נוחתים בחוף שבו אבנים לבנות, סביבו סלעים ומערות מעשה ידי אדם בהם חיו נוצרים רדופים במאה השביעית וגם קומונה קטנה ב"סיקסטיז". אני יודע שמעלי הרים ירוקים עליהם נטפס מחר ובינתיים לאחר 40 ק"מ של חתירה אנו נופלים לתרדמה עמוקה.

שבת- 6.3.99: היום החלטנו לא לחתור הרבה. אנו מתחילים את היום בשחיית בוקר, אמנם המים די קרירים אבל צלולים כל כך ומזמינים. מיד אחר כך אנו פונים למנהגים הקבועים שפיתחנו בטיול: אני מכין אספרסו אמיתי וטים דייסה. הוא צוחק עלי שאני לא זז בלי קפה בבוקר ולא הולך לישון בלי יין בערב ואני צוחק על כמויות המזון שהבחור בולע. אנחנו כל כך שונים אחד מהשני אבל למדנו להסתדר וליהנות ביחד. בהמשך היום אנו נפרדים מהקיאקים, לוקחים מים ומפה טופוגרפית ועולים בשביל צר לכיוון הכפרMonolithos .בדרך, אנו עוברים חורשת אורנים שרופה עם הרבה פרחים, ממנה ממשיכים לרכס הבא.

כאן אנו עוצרים ליד שקדיות, חרציות ורקפות, מנסים לעכל את כל הצבעים סביבנו, נושמים אוויר צלול, ומקשיבים לרחש הרוח העובר בעצים. ממשיכים לשדה ירוק עם שורות גפנים ועצי זית ועל ההר כבר רואים את הכפר. אנחנו נכנסים ב"דלת האחורית" של הכפר ונופלים למסעדה ביתית עם בעל בית שמן וחביב שמכין לנו דג מאודה עם המון סלט טרי מירקות הגינה שלו. בחזרה אנו הולכים לאורך הכביש כדי לבקר בדרך את טירת מונוליטוס שנבנתה על סלע תלול וחשוף שפורץ מתוך הירוק שמסביב לגובה של 240 מטרים.

מים צלולים וטירת קסטלוס

יום א`- 7.3.99: יש המון טל בבוקר וכל האוהל מכוסה בחלזונות…אנחנו נמצאים בשדה ירוק, מוקפים בפרחים קטנים לבנים וצהובים. בעצם זו חצר של בית אבן עתיק בכפר נטוש . בלילה, שמענו קולות וטים היה משוכנע שאלו היו רוחות תושבי הכפר (שרק לא ייקחו לנו את הקיאקים ) שנטשו בעקבות פשיטות חוזרות ונשנות של שודדי ים. בעבר היה פה שמח: צלבנים, טורקים, שודדי ים ואיטלקים- כל החבר`ה היו כאן. בהמשך היום, אנו מגלים באחד המפרצים עוד הוכחה לעברו של המקום: מגדל שמירה נגד התקפות שודדי הים. הוא נראה כמו צריח מלוח השחמט, יושב על סלע בכניסה למפרץ. אותנו הוא לא מצליח לעצור ואנו יורדים לחוף במטרה לטפס עליו ולהתחבר לרגע אחד אל העבר.

המים פה כל כך צלולים, ניתן לראות את הקרקעית גם ממרומי המגדל ואת קרני השמש שאורגות רשת של אור על פני המים. לקראת הצהרים, אנו מגיעים למפרץ רחב עם הרבה חלוקי אבן לבנים ועצי אורן. אנחנו מעלים את הקיאקים על האבנים החלקות ולפנינו ארבע מדרגות. אחרי העלייה במדרגות אנחנו פותחים שער מעץ ורואים שני זקנים חביבים וזקנה אחת צופים בטלוויזיה בסרט הוליוודי משנות הארבעים עם פס קול יווני. הם לא הפסיקו לצחקק ובשלב מסוים אחד מהגברים פצח בריקוד עם הגברת העתיקה. הגענו אל מסעדה, הם פתחו לנו שולחן בשמש: קלמרי, סלט יווני, יוגורט בדבש, בירה מקומית וקפה שחור. זו היתה אחת הארוחות היותר טובות בטיול (ולחשוב שתכננו לבשל פסטה בפעם המי יודע כמה…)לאחר סיאסטה קצרה נכנסים שוב לקיאקים, הזקנים עומדים בשורה ומנפנפים לנו לשלום.

 

היעד הבא: טירת קסטלוס. אנחנו עוגנים במפרץ קטנטן ומתחילים בטיפוס תלול. אין פה שביל ואנו נאלצים לפלס דרך בין הקוצים. מידי פעם אני מגניב מבט למטה לים, מאבד קצת שיווי משקל וממשיך מיד הלאה. אנו עולים על שביל ונכנסים למבצר הצלבני שהוקם ע"י אבירי סנט ג`ון במאה ה- 16. השמש עוד מעט שוקעת מעל לאיים הדודקנסיים אליהם נחתור מחר. אנו רואים מכאן את האיים אלימיה וחלקי הקרובים אלינו, ובמרחק נמצאים האיים טילוס וסימי. הים שקט ורק סירת דייג אחת מפרה את השלווה. בדרך חזרה לקיאקים, אנחנו פוגשים איכר חביב בלי שיניים שזורק לנו תפוזים מהגן הירוק שלו המכיל גם שקדיות לבנות, לימונים, זיתים, גפנים ורקפות. כבר חשוך ובזמן שאנחנו חותרים ימינה מסביב לראש היבשה נגלים לפנינו אורות הכפר Kamiros Skalla.

אנחנו נכנסים לנמל הדייגים הקטן ואני שואל דייג מופתע על חדר ללילה. אנחנו מוציאים בגדים וחפצי ערך מהקיאקים ועולים למלון הקטן עליו הצביע הדייג. אנחנו גמורים מעייפות וזה בדיוק הזמן למקלחת חמה, יין, אומלט וצזיקי בטברנה, ואחרי אלה-ישר למיטה.

איים קטנים ופחות מיושבים

יום שני 8.3.99: פורסים את המפה של רודוס שהספיקה להתקמט ולהיקרע, אני מדביק אותה ומסתכל, 1 ס"מ במפה שווה ל 1 ק"מ. זוהי המפה הכי מפורטת שיש ועד עכשיו סימנתי עליה כל פרט חשוב לטיולים הבאים: מערות ים, מפרצים טובים ללינה, מסעדות ודרכי גישה לחילוץ. נותרו לנו רק 45 ק"מ לסיום הקפת רודוס אבל עכשיו מתחיל החלק היותר מרתק של מסענו- עזיבת רודוס !

אנחנו נתקדם מערבה לאיים קטנים ופחות מיושבים. האי הראשון ממש קטן, שמו Makri .אנחנו מגיעים אליו לאחר שעה של חתירה בים הפתוח. כל האי מסולע ואי אפשר לנחות כאן. הפתרון: אני קופץ למים וקושר בחבל את הקיאקים מהחרטום ומהירכתים לסלעים המבצבצים משני קצוות מערה."אנחנו עוגנים כמו יאכטה" אומר טים תוך שהוא יושב על סלע ולועס חלווה. מאז שהכרנו הוא הפך למכור לחלווה וטחינה שהבאתי מהארץ, אני,לעומת זאת, נשביתי בקסמי פודינג האורז שלו.

האי הבא אליו אנו רוצים להגיע הוא Alimia .רוח צפון מערבית מתחילה לנשוב ובגללה נוצרים גלים קטנים שהולכים וגדלים. המשוט רועד בידיים וקשה לשמור על כיוון החתירה. אנחנו נרטבים ומתחיל להיות קר. בתנאים אלו חשוב במיוחד להיות קרובים אחד לשני. אנו משתדלים לחתור מהר ולאחר ספרינט של שעה בה זינקו הקיאקים מעל לגלים אנו מגיעים לאי חסרי נשימה. עוצרים להירגע בנקודה המוסתרת מהרוח ומנצלים את ההפסקה ללבישת מעילי חתירה ושתייה. ממשיכים לאורך החוף ולבסוף נכנסים למפרץ ענק, בעצם כל האי הזה בנוי סביב המפרץ הגדול הזה,והפתח מדרום מזרח לכיוון האי חלקי. בתוך האזור המוגן הזה משתרר שקט פתאומי, אין יותר רוח והמים שוב שקטים, כמו אגם.

אנו חותרים קצת סביב ומגלים סמני חיים מן העבר הלא רחוק: כשאנחנו יורדים לחוף אנחנו מגלים כנסייה קטנה ולבנה ולידה מספר מבנים נטושים. אנו עולים בשביל עזים, פותחים את השער ומתקבלים בברכה ע"י שלשה יוונים שהגיעו לפה עם זודיאק לחופשת דייג וקמפינג מסורתית .מתפתחת שיחה ואנו למדים שבמלחמת העולם השנייה שימש האי כבסיס לצוללות איטלקיות והבתים הנטושים שראינו היו מגורי החיילים. החדרים והכנסייה בהם אנו יושבים עכשיו משמשים כמקום מסתור רשמי ליורדי ים בזמן שיש סערה. יש פה 4 חדרים עם מזרנים וחשמל (מאנרגיה סולרית!), באר מים וחדר מטבח עם מוצרי יסוד- והכל על חשבון הממשלה היוונית. הם ממקמים אותנו בחדר עם רצפת עץ חורקת ומזמינים אותנו להצטרף בערב למרק דגים. איך אפשר לסרב ? בינתיים, אנחנו עולים להר לחזות ב -360 מעלות של ים ואיים.

השמש שוקעת וצובעת את חלקי וטילוס שבמערב בכתום וסגול. אני מביט ימינה ורואה את האי סימיואת הרי תורכיה. אני משקיף עוד ימינה ומולי ממוקם האי רודוס שסביבו חתרנו עד לא מזמן...אני מנסה לזהות את המבצר בקמירוס ממנו השקפנו,אתמול בדיוק באותה שעה, לנקודה בה אנו נמצאים עכשיו. מרק הדגים היה מלווה במשקה אלכוהולי חזק במיוחד, רוח פרצים נשבה בחוץ ובחדר קלחה השיחה. לא שתמיד היה ברור על מה מדברים…מאבק התורכים ביוונים,יהודים ,ערבים, היסטוריה, עתיד…השיחה נראתה כמו סצנה מסרט איטלקי. טים, שייצג את העולם המערבי, לא רגיל לאלכוהול ובשלב מסוים צנח לתוך מרק הדגים. זה היה האות שהגיע הזמן ללכת לישון...

לחתור או לא לחתור

יום שלישי 9.3.99: לחתור או לא לחתור ? זאת השאלה לבוקר זה באלימיה כשהרוח בחוץ כבר הגיע לבופור 6 ואנחנו רוצים להגיע לחלקי. המפה של רודוס כבר לא עוזרת ועכשיו אנו מביטים במפה הימית ומודדים מרחקים במיילים ימיים. רק ששה מייל מפרידים בינינו לחלקי, אבל הים היום הוא הכי גבוה שהיה עד עכשיו בטיול. באמצע הדרך יש עוד אי פצפון אבל לא בטוח שאפשר לרדת לחופו. הסערה רק תגבר ועדיף "להיתקע" בחלקי, שם יש לפחות כפר ומעבורת שתוכל להביא אותנו לרודוס במידה ונראה שאנו לא מספיקים לחזור בזמן, לפי התכנית (יום שבת).

במידה ונתייאש בדרך, תמיד נוכל לחזור לאלימיה בגלישה מהירה על הגלים. היוונים אומרים שהם לא יוצאים לים כזה עם הזודיאק אבל נותנים לנו את מספר הטלפון שלהם במידה ויהיה לנו צורך בחילוץ. אנחנו מצטלמים לתמונה משותפת לאות פרידה, לובשים מעילי חתירה, עושים כמה תרגילי חימום, אוכלים עוד שוקולד ויוצאים. ברגע שעזבנו את המפרץ אני מקבל מנה של מים קרים בפרצוף מהגלים. אני מעביר לחתירת " 4 על 4 " ומחייך לטים שצועק לי" Let’s go for it!" האדרנלין עוזר לנו לחתור חזק ולאחר שעה אנו מגיעים לאי שמסמן את אמצע הדרך.

אין כאן אפשרות עגינה, חייבים להמשיך כי הגלים והרוח רק מתחזקים. עכשיו הסוולים מגיעים מצד ימין שלנו מה שלא עוזר במיוחד וקשה יותר לשמור על כיוון. אין לנו בעיה לעלות ולרדת בהרים הרטובים הללו אבל צריך להיזהר מגלים שמחליטים להישבר דווקא עלינו…אחד כזה מפתיע אותי ואני מיד נישען עליו בתמיכה גבוהה ויוצא בשלום, מסתכל סביב ורואה שטים הפוך, אני מתקרב אליו והופ…הוא עולה בחזרה בגלגול אסקימוסי.

שעתיים וחצי עברו מרגע היציאה ואנחנו עולים שוב ליבשה בחוף קטן באי חלקי. אנחנו מחליפים לבגדים יבשים, מוצאים מסתור מהרוח וזוללים ארוחת צהרים (הפעם אני אוכל לא פחות ממנו) . אנחנו מרפים את השרירים ומנמנמים בשמש שיוצאת לפתע מבין העננים. אז אנו ממשיכים בגרוד החוף דרומה עם הרוח. אנו חולפים על פני כלובי דגים כאשר לפתע, נפתח לפנינו מפרץ רחב שהיה מוסתר ע"י אי קטן.סביבו בתי אבן לבנים עם גגות אדומים וצריח כנסייה הגבוה ביותר באיים הדודקנסים.

זהו הכפר היחידי בחלקי ששמוEmboriou , ובו 150 תושבים. רובם מתפרנסים מדייג ותיירות,ויש גם 4 אומנים וסופר שוודי. הכפר נמצא למרגלות הרים גבוהים, צחיחים ומלאי הוד. בסיפוק רב מלווה בהתרגשות, אנו מתקרבים למזחים המלאים בסירות דייג שלא יצאו היום לים. מעליהם טיילת עם מספר חנויות ומסעדות. סביבנו מתקהלים דייגים ובטלני בית הקפה,לבקשתי,הם מפנים אותנו למבנה ונציאני לבן בצד השני של המפרץ. זוהי משטרת הנמל הכוללת קצין בעל כרס ופנים המפיקות טוב לב ושני עוזרים צעירים: אחד ישן והשני מנקה דגים. הוא מספר לנו שאין להם אפילו סירה(!),רק מכשיר רדיו.

הם מקבלים כל יום את התחזית ונכון לעכשיו, נכנסה חזית קרה והרוח תעלה לבופור 7 !!! זה אומר שמחר אנחנו לא חותרים. אנדריאנוס הקצין "פוקד" עלינו להצטרף עליהם מחר לארוחת צהרים ומי אנחנו שנסרב לפקודה שכזו. אנו מתמקמים בפנסיון היחידי שפתוח בעונה זו הנמצא בקצה הכפר על הדרך העולה אל ההר. בחלקי יש מחסור במים, לכן בשעות מסוימות אין מים. בשעות אלה מבלים בבית הקפה ואנחנו מצטרפים ומחכים עד שאפשר יהיה להתרחץ. בערב, אנו משוטטים בסמטאות ופוגשים זוג אנגלים שהגיעו לפה ביאכטה. זו היאכטה היחידה בנמל ואנו מוזמנים ל Drink על הסיפון ואחר כך הולכים ביחד לטברנה. טים שמח לדבר אנגלית עם אנגלים כי את היוונים קצת קשה לו להבין, ואני נהנה מהיין המקומי.

חוריו וסיכום טיול

יום רביעי 10.3.99: לאחר שעה של טיפוס אנו מגיעים לחוריו שזה חור בהרים, עיר נטושה שלפני כמה מאות שנים שימשה כעיר מקלט לשודדי ים ומשפחותיהם(כ- 3000 איש).מעל חוריו מתנוסס, איך לא,מבצר צלבני. חם היום ואני לא מבין איך החבר`ה האלה של סנט ג`ון הסתדרו בשמש הים תיכונית, תקועים בתוך השריון שלהם…המיקום של המבצר כרגיל מושלם ואני יושב שם למעלה הרבה זמן וחושב על שגיא, השותף שלי,שעסוק עכשיו בהעברת קורסי קיאקים בהרצליה לדור חדש של חותרים שיוכלו ליהנות מטיולים כאלו בעתיד. מרחוק רואים גם את קרפטוס בנוסף לרודוס ותורכיה.

אנחנו יורדים חזרה לכפר וקונים ארגז בירה, משם ממשיכים לחבר`ה במשטרת הנמל. הם מקבלים כל יום דגים טריים מהכלובים אותם ראינו בדרך. מסתבר שיש כאן חברה איטלקית שמביאה דגים קטנים (דניס ולברק) משום שכאן הם גדלים מהר יותר. אח"כ מחזירים אותם לאיטליה בארגזים עם קרח. מספרים שלפני שנה נמלטו כל הדגים מהכלובים ובמשך כמה ימים הייתה פה חגיגה לדייגים.

הבירה זורמת, הם פותחים שולחן ארוך עליו כבר יש המון גבינת פטה, סלט ולחם. הדגים יוצאים מהאש והצ`יפס מהשמן. אנו אוכלים, שותים וצוחקים כאילו היינו החברים הכי טובים, איזו הכנסת אורחים. החלטנו לוותר על טילוס לטיול זה. לא נספיק. למחרת יורדת הרוח ולאחר פרידה מהחבר`ה בחלקי אנו חוזרים לקאמירה-סקלה בחצייה של יום אחד, הפעם במזג אוויר שונה לחלוטין. הים חלק כראי ויש ערפל קל. החתירה נעימה ורגועה באווירה קסומה שמלווה בעצב קל בשל תחושת הסיום. כל אחד לעצמו, אנחנו שקועים בהרהורים.

הגוף כבר מורגל בחתירה: הקיאק ואני הופכים לאחד וביחד אנחנו חלק מהים.סביבנו תפאורות מתחלפות של הרים, איים, מבצרים ומשחקי צבעים של קרני השמש. הזמן הופך להווה בלבד ורק רחש קצוב של להב המשוט, בעוברו במים הצלולים, מפר את הדממה. ביומיים הבאים אנו ממשיכים צפונה לאורך חופי רודוס ובשבת, ה- 13.3.99, אנו נכנסים שוב לנמל העיר רודוס, הפעם מצפון. אנחנו מגיעים לנמל בתחושת סיפוק, תם המסע.

המסע סביב רודוס נערך בחודש מרץ 99` במטרה להכין מסלולי חתירה נוספים לקבוצות. בסה"כ חתרנו טים ואנכי כ- 400 ק"מ בשבועיים שכללו גם סיורים רגליים. טיול זה היווה את תחילת הרומן שלי עם האיים הדודקנסיים, מאז, הספקתי לחצות ולהקיף את רוב האיים ולהפוך את האיים לביתי השני אך תמיד שמורה אצלי בלב פינה חמה לטיול בתולי זה, לחברי לחתירה טים, ולאנשים המקסימים אותם פגשנו בדרכנו האיטית….