לפני 22 שנים, בסופו של טיול ארוך בדרום וצפון אמריקה, נתקלתי לראשונה בנופיה של אלסקה והתוודעתי מקרוב אל הקיאק הימי. לימים יתברר, שהמפגש בטבע היפיפה והיחודי הזה, תוך חתירה בקיאק בין יערות, קרחונים ופיורדים, יהיה לחוויה שתוליד את מועדון הקיאקים, שהקמנו - אני ושותפי עומר - כעשור מאוחר יותר .
כחודש לאחר אותו טיול, עלה האזור לכותרות בכל העולם, שלא בטובתו, כתוצאה מאחד האסונות האקולוגים הגדולים בעידן המודרני. מיכלית נפט "אקסון ולדז", עלתה על שרטון בשל רשלנות הקברניט, וכל מטען הנפט שלה החל לזהם את Prince William Sound. אזור ימי זה באלסקה, מחורץ במפרצים ורכסי הרים גבוהים המגינים עליו מסערות וקיפאון בחורף, ולכן גם בית גידול אידיאלי לחיות בר ועשיר בתופעות טבע ייחודיות. בעת טביעת המיכלית נשבה רוח חזקה באזור, וזו סחפה את מטען הנפט דרומה, והרחיבה בצורה ניכרת את הפגיעה בחיות הבר, בהם: דובים, כלבים ואריות ים, דולפינים, לוטרות, דגת הסלמון ומיני עופות רבים. גם התגייסות רבה של מאות מתנדבים ועשרות מליוני דולרים ששפכה חברת הנפט הנבוכה, שהתקפה בידי ארגונים ירוקים רבים, יכלו לסייע רק במעט למזעור הנזק לחי ולטבע.
כשצפיתי אז באותן תמונות שהופיעו בכל מסך טלויזיה, ידעתי שהן ייחרטו בזכרוני, וזה היה ,ללא ספק, גם תמריץ ואיתות לכך שעוד אשוב יום אחד לשם.
אחרי 24 שעות מייגעות שעוברות עלינו במטוסים וטרמינלים, אנחנו נוחתים בערב קיץ נעים באלסקה, בעיר אנקורג`. פוחלץ גדול של דוב שחור, המקדם את פנינו בטרמינל הקטן, וגורם לפיק ברכיים ראשון, הוא הכנה כלשהי למראות שיתרגשו עלינו מכאן ואילך.
אנחנו - כלומר 12 איש ואישה. עומר, שותפי לחברת הקיאקים ואני, ועימנו עשרה מטיילים ישראלים נוספים בהדרכתינו. פנינו מועדות ל Prince William Sound, הזכורה לי לטוב, מרחק שעתיים נסיעה מאנקורג`. בתכנון 8 ימי מסע קיאק, שכולו טבע מבודד ואטרקטיבי: במהלך הטיול נחתור 25 - 30 ק"מ ביום, בכללם גם בים גלי, ברוח, ובמזג אוויר מתעתע ונישן באוהלים.
הקבוצה הנוחתת כעת - המומה קצת - באנקורג`, אינה קבוצת הגברים החסונים והנשים הקשוחות, העולה בדמיון. נורית ועמירם, כבני חמישים, הם בעלי פאב. עמירם אמנם בעל נסיון מה, אך אשתו הצטרפה לקורס הקיאקים זמן מועט לפני הטיול, וזה לה טיול שטח ראשון מזה שנים.יאיר, מהנדס, גם הוא כבן חמישים. הדס ויגאל, זוג נשוי, שהחל לא מכבר את קורס החתירה כדי להספיק להצטרף לטיול, ואילן, איש ביטוח, ובעיקר אוהד מושבע של הפועל תל אביב. מיקי, צלם, מנוסה יחסית בקיאקים, המקבל ממני מייד מינוי למשימות צילום הלוויתנים.את החבורה משלימים רחל, יובל וחיים, כבני שלושים, ובעלי נסיון לא רב בחתירה. בקיצור, אוהבי טיול, אך לאו דווקא טיילים מקצועיים. בעלי נסיון מסויים, אך לאו דווקא טובי החותרים. מזג האוויר נעים אמנם - הטמפרטורות נעות בקיץ האלסקאי סביב 20 מעלות, ושעות האור מגיעות עד ל-20 שעות ביום - אך גשם פתאומי אינו נדיר, וגם הטמפרטורה, בעיקר בים, עשוייה לרדת במהירות. כך שיש בהחלט חששות בקבוצה, אך גם ציפייה, ומצב רוח טוב בסך הכל. אנחנו שוהים יומיים באנקורג`, יומיים בהם אנחנו מצטיידים באוכל ל-8 ימים, ומשלימים את הציוד האישי והביגוד הרב יחסית, הנדרש לטיול קיאקים.
אלסקה היא הצפונית והבלתי מיושבת מבין מדינות ארצות הברית. האוכלוסייה מועטה, והיא הולכת ומתמעטת ככל שמצפינים. האסקימואים הם תושביה של אלסקה, והם חתומים על המצאת הקיאק (המקורי היה בנוי מעורות ועצמות כלבי ים), ועל פיתוח טכניקות החתירה אותן אנחנו מלמדים כיום בקורסים. הקיאק היה כלי התחבורה והצייד העיקרי של האסקימואים; קיאקים בודדים וזוגיים שימשו לצייד, ואיפשרו להתקרב עד סמוך לבעל החיים. קיאקים גדולים, נבנו והותאמו לנשיאת אנשים וציוד רב, עד 20 איש, בעת שהשבט היה עובר בתום עונת ציד לשטח מחיה אחר. לטעמי, אין עדיין דרך טובה יותר לנוע באלסקה. שקט, קל, משתלב, מגיע לכל מקום, משאיר את הטבע והחי (כמעט) בלתי מופרע. וקל כל כך להתמגנט, כמוני לפני 14 שנה, לקסם המאמץ הגופני המשולב בזוויות המבט יוצאות הדופן, שהקיאק מזמן לחותר.
חלק מהאדמות עדיין בבעלות אסקימואית, וחלקם שומר על מסורות קדומות של חיי הציד והשבט. תקנות המדינה לתיירים ולטיילים, מנסות להקפיד על שמירה על פרטיותם וכבודם של האסקימואים. בקרב העירוניים, הדור הצעיר כבר אמריקאי לכל דבר, ולדאבון הלב, בשל מתהליכי מודרניזציה מהירה מדי וקשיי ההשתלבות בה, שכיח לראות בקרבו אלכוהוליזם ואבטלה רבה.
אנחנו עוזבים את אנקורג` ונוסעים ממנה שעה וחצי באוטובוס, עד לעיר הנמל Wittier, עיר שכמו קפאה בשנות ה-80. בניני מגורים מלבניים ומכוערים עומדים בניגוד בולט לנוף שנפתח לפתע אל מפרץ יפיפה; רכסי הרים מושלגים וביניהם קרחונים הצונחים לפתע למימי המפרץ הכחולים, בין היערות. הטיול התחיל. בWittier אנחנו פוגשים את טום ופיט. טום בחור בן 40 שחי ועובד חצי שנה כזאולוג בפורטלנד, ובמחצית השנייה מגיע לאלסקה להפעיל את חברת הקיאקים שלו. את טום הכרנו בכנס קיאקים באנגליה, ויחסי הידידות והערכה שנוצרו שם, אפשרו לנו לשכור ממנו את הקיאקים והציוד הנלווה - אוהלים, חליפות גשם, גזיות, ועוד.
כאמור, הקיאקים שלו מחכים לנו, ואנחנו מעמיסים אותם על שתי סירות המנוע המהירות של פיט. פיט הוא שוטר לשעבר, המתפרנס כיום מהובלת מטיילים וקיאקים באזור, והוא שמנווט את הקבוצה כעת, מהלך שעת שייט, לחוף Crafton Island. כעת אני מבחין שהאנשים כבר מותשים. הנסיעות, ההעמסות, הפריקות, והאריזות, עוד טרם החל הטיול. המראה של הר הציוד שאמור להיכנס איכשהו לתוך תאי האיכסון של 10 הקיאקים, הניצבים עכשיו מולנו - לא תורם גם הוא למצב הרוח. עומר מאושש את האנשים, מסביר, מרגיע קצת, וכשמתפוגג חוסר האמון, הציוד נדחס, מקופל ונקשר.
כעת באמת הכל מוכן: 8 ימים לפנינו, 180 ק"מ, הרחק הרחק מכל סימן לצוויליזציה.
השקט, הים הכחול והנקי, ומזג האוויר הנעים, משכיחים באחת את תלאות האירגון. חיים ויאיר, שניים מהחותרים המנוסים בקבוצה, מתחילים לתמרן בקיאקים קדימה, ואנחנו יוצאים מהמעגן ומקיפים אי קטן. יאיר, שלאורך כל הטיול יוביל את הקבוצה, מזהה מייד שני דובים שחורים על החוף. אוכלוסיית הדובים באזור השמורה, גדלה מאוד בשנים האחרונות, ועומדת על כ-15,000 דובים. מציאות זו תתגלה לנו בקרוב, והיא תלווה אותנו כמעט בכל חוף שננחת.
כעת השעה כמעט שתיים בצהריים. אנחנו חותרים דרומה במזג אוויר מעונן, הים שקט, ותנועות החתירה שלנו עדיין חלודות ולא שגורות. אני מוביל את הקבוצה מלפנים, ועומר סוגר אותה, כמאתיים מטר מאחור. המטרה היום היא להתקדם דרומה עד כמה שניתן, ולמצוא מקום מתאים למחנה אוהלים ללילה. יאיר וחיים חולפים בחתירה ליד סירת דייג , ובעל הסירה מושיט בנדיבות, אחרי שיחה קצרצרה, שני דגי פינק סלומון שישמשו אותנו לארוחת הערב. מספר שנים לאחר שהושרצו במעלה אחד הפלגים באזור, ולאחר מסע ארוך, חוזרים דגי הסלומון לאותו פלג בדיוק, כדי להמשיך במלאכת הרבוי הטבעי. בשמונה בערב אנחנו נוחתים באי, עייפים ומוקסמים ממראות הדמדומים הארוכים.
לוויתנים, קרחונים וכלבי ים
למחרת בבוקר, היום השני למסע, אילן מבחין בנפיחות בכף ידו כתוצאה ממאמץ של היום הקודם. אנחנו מחליטים להעביר את אילן לקיאק הזוגי עם הדס, לאפשר לדלקת לעבור, ובן זוגה, יגאל, עובר לקיאק בודד. היום מתנהל בעצלתיים, הים שקט, השמים בהירים. חם. הקבוצה חותרת לאורך חוף מצוקי, יערות עבותים גולשים עד קו המים ולהיכן שהמבט נודד, נראים איים ורכסי הרים ששלג בקצותיהם. כך עובר עלינו מרבית היום ולקראת השעה שש בערב, מתחיל החיפוש אחר חוף מתאים לחניית לילה. לבסוף עמירם מזהה מקום נוח לירידה, ולאחר בדיקה בטבלת הגאות והשפל ואישור המקום, מקימים מאהל, לא לפני שמזהים עקבות דוב בסמוך, אך ההכנות לשכנים השעירים והעצומים, ובתוכן תליית האוכל, על עץ בגובה של לפחות שלושה מטר, הופכת כבר ממילא לריטואל קבוע בהתארגות ללילה.
שנת הלילה טובה. אני מרגיש שהצלחנו להרגיל קצת את האנשים להקמה ולקיפול של המאהל, וכעת כבר יש יותר פנאי וכוח לעיקר. בבוקר היום השלישי, לאחר 2 שעות חתירה רגועה, אנחנו נכנסים למפרץ הקרחונים Icy bay . כאן נצפו לפני שבוע לוויתנים, ואצל כולנו עולה הדריכות.
אחרי זמן מה, במרחק כקילומטר, מעברו השני של המפרץ, אכן נשמעים קולות חזקים, ואחריהם שורה ארוכה של סילוני מים, ולפתע נראים הלוויתנים מעל פני המים. אנחנו עוקבים מרותקים, קרבים אליהם, ולאחר כשתי דקות הם צוללים במפגן זנבות מרשים, תוך שהם רודפים אחרי להקות דגי ההרינג. הלוויתנים נודדים מאלסקה בקיץ לחופי מקסיקו בחורף, וחוזר חלילה, והופעתם בשנים האחרונות בעקביות, נותנת תקווה להתאוששות הדגה באזור.
אנחנו ממשיכים אל מקום חניית הלילה, בקצה Icy Bay , בחצי אי המחובר ליבשה רק בזמן השפל. לאחר הקמת המאהל אנחנו יוצאים לחתירת בין ערביים, בשמש קלושה המציצה בין עננים, לכוון קרחון נסאו. עומר ואני מנווטים אל תוך הפיורד ולפתע מתנשא מולנו קיר קרח אדיר, היורד בתלילות אל המים. המראה עוצר נשימה. גובה הקיר שלפנינו הוא כ-200 מטר, ואת הצפייה בו מלווים קולות נפץ של גושי קרח עצומים הנופלים למים. ההתקרבות לקיר היא סכנת חיים ברורה.
ברחבי הפיורד מפוזרים גושי קרח, ועל הגדולים שבהם, משתזפים אריות ים וכלבי ים. גושי הקרח נעים על פי שעון הגאות והשפל, לכוון הקרחון והחוצה, ותנועתם כמעט ולוכדת אותנו, ורגע של חרדה עובר על עומר ועליי. אנחנו מוצאים פתח ומנווטים החוצה, ומבטיחים לעצמנו לחזור שוב מחר. כמדריך, אני מרגיש בסוף היום בר מזל, והמתח הקל שליווה אותי מתפוגג. מזג האוויר שאינו מכזיב, הלוויתנים, התצפית על הקרחון, המסע שמתנהל היטב - קשה לבקש יותר.
ושוב לדובים. למחרת בבוקר, היום הרביעי, מתברר שאנחנו לא התושבים היחידים על חצי האי. יאיר שמקדים לקום שומע רחשים בעצים מעליו, ומספיק להבחין בדוב שחור המלקט פירות יער ונעלם בין העצים. נראה לי שזה הזמן להגיד כמה מילים על דובים. טיול באלסקה, מה לעשות, דורש התייחסות להימצאות שלהם, כמעט תמיד, בקרבת מקום. הוראות הבטיחות המקומיות מדברות על הכנת אוכל במרחק של לפחות 100 מטר מהמאהל, הימנעות מנטילת מזון מכל סוג לאוהל, ואפילו החלפת בגדים עם ריח בישול לפני השינה. מזון ואשפה, יש לתלות בגובה של לפחות שלושה מטר. בבסיס העניין, מעבר לביטחון האישי, עומדת הכוונה שלא להרגיל את הדובים לקשר בני אדם עם אוכל. הסתובבות על החוף היא בעייה פחותה, אך יש עדיין להיזהר לא להפתיע את הדובים. עמירם למשל, נסוג ממפגש כזה בדפיקות לב חזקות. במידה ונכנסים בין העצים יש ללכת בקבוצה, ולדבר דווקא בקול רם, ויש אפילו "פעמוני דובים", אותם עונדים בזמן ההליכה. זה נשמע מגוחך, אבל התקלות פתאומית בדוב בוגר, תאמינו לי, תשכנע אותכם לעשות גם דברים הרבה יותר מגוחכים.
בכל אופן, במקרה והדוב זיהה אנשים בדרך כלל הוא יעמוד על רגליו האחוריות, כדי להיטיב לראות במי מדובר. במצב זה צריך לנפנף בידיים ולדבר בקול רם, תוך כדי נסיגה אחורה בזהירות. במידה והדוב מתחיל לרוץ לעבר האנשים, יש להישאר במקום, כי אין שום אפשרות לברוח מספיק מהר. ברוב המקרים הדוב ימשיך ויעבור את האנשים. אם כל זה לא עוזר, יש להתכרבל בשכיבה ולהגן על הפנים. ככה, לאחר התגוששות קצרה, הדוב יבין שהאנשים שפגש לא מהווים סכנה ויעזוב. הסכנה הגדולה ביותר, היא להיקלע למצב בו עומדים ביו אמא דובה לגוריה. בסיטואציה הזו, תהפוך הדובה לתוקפנית ביותר.
בזמן ארוחת הבוקר, במזג אוויר נעים, בעוד יאיר מספר לנו על הדוב השחור מהשכמת הבוקר, חולפים חמישים מטר מאיתנו, דובה ושני גורים הרצים אחריה. אנחנו יוצאים שוב בחתירה לקרחון מאתמול. אנחנו מגששים דרך בזהירות, מתמרנים בין גושי קרח ועוצרים ממרחק בטוח של חצי ק"מ.
אריות וכלבי ים בוחנים אותנו בסקרנות מנומנמת, לא ממש מפריעים לעצמם, מקסימום מחליפים צד להמשך השיזוף. בינתיים מתענן, וגשם מתחיל. אנחנו ממלאים מים קפואים במפל קטן, ומחליטים לחזור למאהל לארוחה ומנוחה קלה. בארוחת הצהריים מבהיל אותנו שוב אחד הגורים מהבוקר, מרחרח זמן מה בקיאקי הפיברגלס, וממשיך, מחוסר עניין, לדרכו. מיקי לפחות, יוצא עם סרט מהמפגש. השינוי בקבוצה בולט. להפתעתי, למרות העייפות, יש רצון להמשיך ולראות עוד. אלסקה היפנטה את כולם.יאיר, חיים ומיקי, מתארגנים ויוצאים עם עומר בחתירה לעבר קרחון הטייגר המרשים, בעוד אני יוצא עם רחל, עמירם ונורית, לברר מה מקור רעש הציפורים החזק בקרבת המאהל.
אנחנו חותרים באיטיות, בשקט, ומקיפים מצוק תלול ובו מערת קינון שחפים. אלפי שחפים מקננים, דואים וצורחים מעלינו.המראה מעיר בי, ביופי ,בחרדה המתגנבת לרגע ללב ובעוצמה שבו, את זכרון סרטו של הצ`קוק, "הציפורים". אנחנו חותרים חזרה ללב המפרץ, לתפוס מבט אחרון לפני השקיעה. המפרץ שליו, שקט מסביב, וצללי הדמדומים מתארכים, ולכן, כשנורית צורחת פתאום, ההפתעה גדולה . כמאה מטר משמאלנו מתרומם נד מים עצום, ושני לוויתנים עושים דרכם היישר אלינו. הדחף הראשון להסתובב ולברוח, עצום. גם אצלי. נורית ורחל מחווירות ועמירם מתחיל בחתירת שווא לאחור. אני מתעשת, ומבקש משלושתם לעצור. להישאר בשקט במקומם. זוג הלוויתנים ממשיך להתקדם לעברנו, עד שנוכחותו ממלאת ממש את האוויר סביבנו, ואנחנו יושבים מאובנים בקיאקים בלי להוציא הגה. כעשרה מטרים לפנינו, לאחר שסיפק כנראה את סקרנותו, צולל הצמד מתחתנו ונעלם בים, ומותיר אותנו מזיעים ומרוגשים.
למחרת אנחנו קמים עם דגדוג נעים של ציפייה. היום, יומנו החמישי במסע, נחצה את Icy Bay לכווןמפרץ הלוויתנים. הפעם לא צריך לחכות הרבה. כבר עם תחילת החציה אנחנו מבחינים בלוויתנים באמצע המפרץ. שישה לוויתנים עולים על פני המים, ושוב חוזרים וצוללים, וחוזר חלילה. בינתיים נושבת רוח גבית במפרץ, וכולנו יושבים בקיאקים, מתקדמים כמעט ללא חתירה, וצופים מקרוב בלוויתנים. כך אנו מבלים את מרבית היום. אנחנו שטים לצד חופים מפורצים, ופוגשים בהם עוד לוויתנים. השילוב של הטבע היפיפה והשליו והמופע כביר הכוח של הלוויתן, יוצר בכל פעם חוויה בעלת עוצמה נדירה, קשה לתיאור. בודאי בכתב.
לקראת סוף היום, בדרך לחניית הלילה, אנחנו עוברים בקירבת כפר דייגים אסקימוסי נטוש, Chenega. כפר זה היה עד שנות ה-60 כפר דייגים קטן.הכפר נחרב כתוצאה מרעידת אדמה בלב הים, שיצרה תופעה בשם "צונמי" - גל עומק הנוצר מרעידת האדמה. באותו יום מר, כשהתרחשה רעידת האדמה, היא גרמה תחילה לנסיגת הים. בבוקר אותו יום, הבחינו ילדי בית הספר של הכפר בשפל, ורצו בשימחה אל תוך הים. אלא שגל העומק לא איחר להגיע, ולשטוף עימו את הילדים ואת הכפר הקטן כולו. הניצולים המועטים נטשו את הכפר, ובית הספר שבו נותר כגלעד ומקום קדוש לשבט האסקימואי. באור דמדומים, אני מביט בכפר הנטוש ומצטמרר, ואנחנו ממשיכים עוד מרחק לא רב אל חניית הלילה.
למחרת אנחנו עושים את דרכנו צפונה במזג אוויר מאיר פנים, ואילו ביום השביעי לטיול הבוקר גשום ואפרורי, ורוח צפונית חזקה, לא מאפשרת לנו להמשיך ולהתקדם צפונה. במהלך היום, עומר ואני יוצאים בחתירה כדי לבדוק את המצב שוב.
באחת הפעמים הללו אנחנו פוגשים בסירת דייג המחפשת מקום לעגון ומסתור מהרוח. כשאנחנו מבקשים מבעל הסירה תחזית עדכנית למזג האוויר, אנחנו מופתעים מההתנהלות הקרירה והלא אופיינית שלו, עד שאחרי כמה דקות מתברר שמקורה במחשבה שאנחנו צרפתים. כשהוא עומד על טעותו הוא מתחייך מייד, ומטלפן עבורנו למרכז החזוי לקבל תחזית מעודכנת. כשהוא חוזר, פניו מאירות. אחר הצהריים, הוא אומר, תירגע הרוח. אז ניתן יהיה גם להמשיך להתקדם כמתוכנן. ואכן בשלוש, אנחנו יוצאים שוב לדרך. פנינו אל אחת הבקתות, הממוקמת באחד המפרצים המוגנים.
בעלי הבקתות הפרטיות ב-Prince William Sound, מאפשרים למטיילים להשתמש בהן, ללא תשלום, ובתמורה להשאיר מוצרי מזון ודלק למטיילים הבאים. נהוג גם לחתום לתודה, בספר המבקרים של הבקתה. בקתה כזו כוללת בדרך כלל תנור עץ, מטבח פשוט, ספרים ומנורת נפט. די והותר עבורנו. נסיונות הדיג שלנו באותו יום עולים יפה. אנחנו תופסים שישה דגי סלע, ויחד עם שני דגי סלומון שאספנו במעלה אחד הנחלים, אנחנו מכינים בערב בבקתה ארוחת דגים מצויינת.
ביום השמיני והאחרון לטיול, השמש זרחה, ואיפשרה לנו חתירה אחרונה לאורך יערות וחופים, שדומה שיד אדם לא נגעה בהם אף פעם. לא לחינם, אני חושב, מביט תוך כדי חתירה בנופים הנפלאים האלה, נכתב על לוחיות הרכב באלסקה: The Last Frontier .
וכך, בשעה 15:00, לאחר שמונה ימים ,מאה ושמונים ק"מ , עשרה דובים , עשרים לוויתנים , שני דולפינים , אלפי דגי סלומון, עשרות כלבי ים ואריות ים , שני קרחונים , וגם לוטרות , נשרים ושחפים , שבעה ימי שמש ויום גשם אחד, שלושה בקבוקי ויסקי, פסטות, קווקר, דגים צלויים, וכמה יבלות חדשות על הידיים - רשימת סיכום חלקית ביותר - סירתו של פיט גולשת אל המפרץ, בכדי לאסוף אותנו בחזרה לחיקה של הציוויליזציה...עד לפעם הבאה... 
