אני חותר בקיאק כבר כ-15 שנים ותמיד נמשכתי לחתירה באיים הבריטיים. הים כאן מציע וריאציות מאתגרות של זרמי גאות ושפל, גלים, רוח, גשם ושמש שמתחלפים כמו תפאורה בתיאטרון, וכמובן שאסור לשכוח את כוסות הבירה שמחכות בפאבים קטנים בסיום של יום חתירה...כבר חתרתי בווילס ובסקוטלנד ועכשיו אני עושה את תנועות החתירה הראשונות במימי האוקינוס האטלנטי לאורך החוף המערבי של אירלנד. בעוד זמן קצר אוכל לראות את המצוקים המפורסמים של מוהר...אבל לפני כן אני נכנס ל"גן סלעים", סלעים בגדלים שונים ובצורות שונות הפזורים לאורך קו החוף ויוצרים מעין מוזיאון טבעי של פסלים שאנו, החותרים בקיאקים נהנים לעשות סלאלום בינהם, גולשים בדממה בין העמודים, השערים, הקשתות והמערות. וכאשר הים גלי נוסף גם מימד טכני נוסף של תמרון מלווה בדופק גבוה יותר. אני מקיף את ראש היבשה, מפריע להתקהלות המוני ציפורים. מולי מתנשאים לגובה של כ-200 מטרים ולאורך של כ-10 ק"מ המצוקים הגבוהים ביותר שלמרגלותיהם זכיתי לחתור עד כה (2004) בתוך גומחות מקננים עשרות מינים של עופות והרעש שהם מקימים הוא עצום. לפחות ארבע שחפים שמנים מחליטים ללוות אותי ומדי פעם מנמיך אחד מהם ויורד אליי. אני מקוה שהוא יעמוד על חרטום הקיאק ויאפשר לי לצלם תמונה מושלמת, אבל הוא דווקא מנסה לנחות על הראש שלי וגורם לי להתלהב קצת פחות משחפים...למעלה אני מבחין בשתי נקודות זהירות- מטיילים בשביל שלאורך המצוק. הם מנופפים לי לשלום והייתי רוצה להתחלף איתם רק לרגע בכדי לראות את עצמי מלמעלה ולצלם. מהמקום בו אני נמצא אין לי עדשה מספיק רחבה בכדי לקלוט את את כל המצוק בעדשה ולשם כך אני נאלץ להתרחק. אתמול בפאב סיפרו לי שבאותו בוקר נפל מטייל ממרומי הצוק ומת, ואני מקווה שגם עכשיו לא יפול אחד שכזה...
מזג האויר מושלם: 18 מעלות צלזיוס, השמש יצאה וקרניה רוקדות על פני המים הצלולים כל כך בצבע כחול כהה. אני מתקדם לעבר עמוד סלע ענק בגובה של 20 מטר שמזנק מתוך המים. בזמן שאני מקיף אותו ומצלם מזוויות שונות מתברר לי שהקיאק ואני הפכנו בעצמינו לאובייקט צילום: מכיון צפון הגיע סירת תיירים ונוסעיה מנופפים לי לשלום. הקברניט מתעניין מהיכן אני מגיע ולאן אני חותר ואומר שבגלל מזג האוויר ששורר פה בדרך כלל לא רואים פה הרבה כלי שיט במים. כאשר מגיעים לפה "סוולים" – גלי ענק כל הדרך מקנדה...הם מתנפצים על המצוקים לפעמים בגובה של 10 מטר ויוצרים גם גלי הדף שחוזרים מהמצוק, כל זה בשילוב של זרמים ורוחות חזקות...הים גועש ואין לאן לברוח...הרגעתי את הקברניט המודאג והבטחתי לו שאני מודע לכך וקשוב למזג האוויר ושיש לי נסיון בחתירה. הוא נרגע, שלף בקבוק וויסקי אירי כמובן ומזג לי כוס נדיבה. וכך, כשאני מיטלטל ליד סירת התיירים הרמנו הקברניט ואני כוסית לחיי חותרי הקיאקים באשר הם.
ושוב אני לבד עם השקט הזה, חותר בנחת לעבר העיירה DOOLIN לארוחת צהריים ומנוחה. התפרקדתי בשמש העדינה והמלטפת לתנומה קצרה ולאחריה התחלתי להתארגן לחצייה הראשונה בטיול זה ולחתירה בים הפתוח.
במרחק של 10 ק"מ בכיוון מערב מחכים לי שרשרת איי אראן. הרוח החלה לעלות וקצף הגלים נראה כמו ברבורים לבנים המשייטים על פני המים. היעד שלי – האי אינישיר INISHEER שהוא הראשון מבין השלושה ואני חותר במהירות לעבר המגדלור הגדול והמאיים הניצב עליו. אני מתבונן בו, במפה שעל סיפון הקיאק ובשעון ומחליט להמשיך לעבר האי הבא שנראה אטרקטיבי יותר לנחיתה. אני מגיע לאי INISHMAAN ויורד בחוף החולי הסמוך לכפר היחידי. כאן אלון הלילה אני אומר לעצמי יוצא מהקיאק וממקם את האוהל על כר דשא רך ומזמין רגע לפני שערפל סמיך מכסה את המפרץ. בערב אני הולך אל הכפר, יושב במסעדה היחידה ונהנה מהנוף המופלא ומהשקט של שעות הדימדומים הארוכות.
הים עולה
בוקר. אני פותח את רווכסן האוהל ונותן לקרני שמש חמימות לחדור פנימה. מידי פעם מטפטף גשם ובמפרץ הכחול משייטת סירת דייג אירית עתיקה ומסורתית זוהי סירה ארוכה העשויה עץ מצופה בזפת וחרטומב מזדקר כלפי מעלה באופן קיצוני בכדי להתמודד עם גלי האוקינוס הגבוהים.
אני יוצא לדרך, חולף על פני סירת הדייג ושם פעמי לכיוון האי השלישי בחבורה והגדול מבינהם INISHMORE. בצדו המערבי מצוקים גבוהים, בנקודה הגבוה ביותר על המצוק נמצא מרכז פולחן קלטי קדום. כעבור שעה אני שוב בים הפתוח, השמש נעלמת, הרוח גוברת, הקיאק מתחיל לקפוץ ומים ניתזים עלי מכל עבר. מצב רוחי מרומם ותוך כדי החתירה והצפייה במצוקים החשופים אני מזמזם לעצמי שיר אירי. לאחר שמתברר שההגעה לצוקים לוקחת הרבה יותר זמן מאשר תכננתי בגלל רוח הצד הגוברת, אני מפסיק לשיר ומתרכז בחתירה.
מחישוב זריז מתברר שכבר חתרתי היום חמש שעות, אך לאורך החוף לא מסתמנת שום אפשרות לירידה למנוחה. הים עולה והטמפרטורות יורדות. תוך כדי ישיבה בקיאק אני שולף חטיף עתיר אנרגיה, שותה מהתרמוס תה חם שהכנתי בבוקר, לובש מעיל סערה וממשיך בחתירה. הגלים מתחילים להישבר ואני מתרחק מערבה, מעבר לקו השבירה שלהם. אין לי בעיה עם ה"סוולים" הארוכים, וכל עוד הגל לא נשבר אני מסוגל לעלות עליו ולרדת ממנו באותה פשטות שמטפסים על גבעה.
לאחר שעה נוספת הגעתי לקצה האי אינשמור. אני מחליט להקיף אותו ולמצוא מסתור בצידו המזרחי, המוגן מהרוח. אני מסובב את חרטום הקיאק, הגלים מאחורי ואני טס. גל רודף גל, הגוף רכון קדימה, חתירה מהירה. משמאל אני חולף על פני אי קטנטן, שעליו נמצא מגדלור ענק. קרקעית הים פה רדודה באופן קיצוני, עובדה שגורמת להיווצרות גלים גבוהים ולשבירתם. זה דבר מסוכן בהחלט לאוניות וליאכטות אבל יכול להיות כיף עם קיאק, תלוי במידת מיומנותו של החותר. אני מביט במפה המונחת על סיפון הקיאק ומזהה מימשה – שיפוע בטון מדורג להורדת סירות והעלאתן. סוף סוף מקום שאפשר לעצור להפסקה. כנראה שאני נראה די מוזר, אדם המופיע מתוך הים הסוער ישוב בתוך קליפת אגוז כשהוא לבוש במגפי גומי, מכנסיים קצרים והדוקים, מעיל סערה אדום וקוקו. כך לפחות חשבו זוג חוואים מקומי שעבר במקום. הם התרשמו מאד מהקיאק והמליצו לי לנטוע את האוהל במפרץ גדול ומוגן בצד המזרחי. לאחר שיחה קצרה וידידותית נדברנו להיפגש בערב בפאב המקומי.
עוד שעתיים של חתירה רגועה ואני מוצא את המפרץ, מקים אוהל, עובר לבגדים יבשים וזולל פסטה. הדמדומים כאן ארוכים ויפים, השמים נצבעים בכתום ובאדום עד שהכחול משתלט ובסוף הופך לשחור של לילה זרוע כוכבים.
הפאב נראה כמו בית פרטי וכולם יושבים על בספסלים לאורך הקירות או עומדים. אני מאתר את זוג החוואים שמיד דואגים לי לכוס גינס כהה. שהופכת לאחר זמן לא רב לארבע כוסות...לא נעים לסרב והם אינם נותנים לי להזמין אותם לסיבוב. כל פעם אדם אחר בפאב רוצה לדבר איתי ולהזמין אותי לכוס בירה ונראה שהמקומיים כאנשיי ים, מעריכים שאדם זר מחליט לחתור בקיאק בים שלהם.
היום זורחת השמש ! הטמפרטורה עומדת על עשרים וחמש מעלות צלסיוס ואני קופץ למימי המפרץ החולי לשחיית בוקר. אופס קררר, אבל ממריץ ומעורר. מי היה מאמין שאני באירלנד ולא ביוון. אני יוצא להליכה במעלה השביל, לעבר המקדש הקלטי דונאנגוס. זהו המקדש אשר למרגלותיו חתרתי אתמול, ואני נדהם מגובהו וממראה הים הפרוש למרגלותיו. בצהריים אני מתחיל חתירה בחזרה ליבשת, הכיוון – מזרח. הים שקט ונוח ורק השחפים מלווים אותי. לאחר שלוש שעות אני מגיע ליבשה וממשיך לחתור במעבר צר הין שני איים קטנים, המחוברים בגשרים. לרגע נדמה שאני חותר בתעלות הולנד ולא בים. מסביב מביטות בי פרות וכבשים והכול ירוק כל כך. במעברים אלה אני מרגיש את הזרמים שנותרו על ידי הגאות והשפל. ככל שהמעבר צר יותר הזרם כך הזרם חזק יותר. אני מתקרב למעבר שכזה מתחת לגשר והקיאק טס קדימה, כמו בנהר קוצף.ושוב מתרחבת התעלה והנה אני במפרץ רחב.המים נרגעים והקיאק ואני מנווטים לעוד אתר קמפינג פסטורלי ורומנטי,לחניית לילה.למחרת אני מחליט לחצות את מפרץ גאלוויי הגדול לכיוון בלק רוק –"הסלע השחור",צוק אבן כהה שעליו ניצב מגדלור. אבל הים לא משתף פעולה ולאחר חמש שעות חתירה המגדלור עדיין נראה רחוק. מניסיון רב שנים למדתי שכשחוצים גופי מים בפרקי זמן שנראים ארוכים,אסור להסתכל כל הזמן על היעד.לכן אני נכנס למצב מנטלי של מדיטציה ומתרכז בתנועות החתירה,ברחש הגלים ובקולות השחפים והברווזים.לפתע עובר על פני סנפיר גדול ומוציא אותי מהמצב המדיטטיבי.האם זה כריש או דולפין? עוד דקה עוברת והנה הוא קופץ לצידי-דולפין שחור,גדול ומקסים. החבר החדש מלווה אותי עד למגדלור.אנחנו מתחרים בגלישה בגלים וכמובן שהוא מנצח. בערב,בפאב המקומי נודע לי שהוא מוכר לאנשי הים ואוהב ללוות סירות קטנות.
בסופו של יום הדולפין ואני נפרדים ומסלול החתירה מוביל אותי לאורך החוף, לעבר העיירה באליווגאן,אני עובר ליד טירה נטושה ונכנס לנמל שמסתתר בתוך מפרץ חבוי,מכיוון שהגאות בשיאה המים מגיעים עד לכביש. כל מה שנותר לי לעשות הוא לקחת את חפציי, לעבור את הכביש ולשכור חתר בפונדק שמעל לפאב. היום אני מפנק את עצמי באמבט חם, ארוחה טובה במסעדה ומיטה רכה.
בעל המכבסה המקומית משכיר לי אופניים ואני רוכב במעלה הגבעות הסלעיות באזור המכונה BRREN , שבאירית פירושו "חבל ארץ צחיח ועוין". בעלון שקראתי בפאב המקומי נכתב שאחד הקצינים בצבאו של אוליבר קרומוול, איש הצבא והמדינאי בן המאה ה-16 התלונן כי "אין פה די מים כדי להטביע אדם, לא עץ בכדי לתלותו ואף לא אדמה בכדי לקבור אותו" ובכל זאת אני מוצא פה שרידים להיסטוריה קלטית עשירה בדמות מבני אבן וצלבים המשקיפים לעבר האוקיינוס.
לאחר סיור רגלי קצר אני יוצא מהנמל חתירה בדרכי שוב לכיוון העיירה דולין. מגיע למזח ומעלה את הקיאק. בזמן הקמת האוהל גשם מתחיל לרדת והוא גובר בזמן שאני מטפס בשביל התלול אל הכפר. אל הפאב אני נכנס רטוב, מזמין מנה של נזיד אירי מבושל בבירה וצופה בחבורת המוסיקאים שמתמקמת במרכז. תוך מספר דקות הם מתחילים לנגן ולשיר, מסביב עומדים אנשים עם כוסות בירה, שרים איתם ומידי פעם גם רוקדים. זהו פאב משפחתי ועובדים בו שלושה דורות: סבא וסבתה , הורים וילדים. הבירה האירית השחורה והסמיכה, הגינס לא מפסיקה לזרום מהברזים. בחוץ הגשם ממשיך לרדת אבל בפנים האש בוערת באח, האווירה חמה, הבירה קרה והמוסיקה מהפנטת וסוחפת גם אותי לרקוד קצר עם הסבתא ואחר כך עם הבת ובסוף עם הנכדה.
יום החתירה האחרון הגיע, השמש שוב יוצאת בבישנות מבעד לעננים, הים שקט ואני חותר כשבאוזניות מתנגנת המוסיקה של הלהקה מאתמול. הגוף כבר מורגל בתנועות החתירה ואף מתמכר להן. מסביב כרי דשא ירוקים, על הגבעה ניצבת טירה עתיקה רדופת רוחות של אירים חביבים, את המפרץ חוצה סירת דייג לובסטרים ואני רוצה לשמר את הרגע הזה לנצח.
