יום שלישי, 31 במאי 2011

חותרים להצלחה / ניר טל, כתב מקומון אשדוד


חניכי בית רשת ובית מיר"ן סיימו השבוע בהצלחה קורס חתירה מאתגר וראשון בארץ מסוגו.
יוזמה מקורית של מר טל שני ושיתוף ותמיכה מלאה של אגף הרווחה בעיריית אשדוד  הביאו גם הפעם לשינוי ולקידום הנוער בסיכון בעיר.

על בית רשת שמענו לראשונה פה בעיתון המגזין לפני למעלה משנתיים. כבר מעל עשור שהוא מהווה מרכז יום וקורת גג לנוער בסיכון. הוא הוקם וממומן על ידי אגף הרווחה בעירייה בשיתוף עם משרד הרווחה ותורמים שונים. תפקידו העיקרי הוא לקלוט את אותם בני נוער הנפלטים ממסגרות בית הספר בכדי למנוע דפוסי התנהגות שאינם נורמטיביים תוך הענקת חוויה מתקנת. ואכן בית הקודש עובד ימים ולילות לטובת אותו נוער, עם לא מעט סיפורי הצלחה.
בסוף השנה הקודמת התחיל פרויקט חדש וניסיוני בשיתוף בית רשת ובית מיר"ן ששילב פעילות חינוכית מסגרתית יחד עם ספורט החתירה. זו לא הפעם הראשונה שמנסים חינוך וטיפול דרך אמצעים שונים באגף הרווחה ובבתים, למעשה חידוש וטיפול באמצעות עזרים כגון: בעלי חיים ומוזיקה הפכו לשגרה יומיומית. שילוב ספורט החתירה האתגרי  התגלה כפתרון מוצלח לבעיות החניכים עצם היותו מלכד, תלותי באופן מסוים ותחרותי. לרוב אלה חניכים (בית רשת) שנפלטו מהמסגרות השונות והפעילות הספורטיבית הפכה למנוע שדחף אותם להצליח ולא להיכשל כפי שהתרגלו, ולהעריך את עצמם ואת הסובבים להם. השבוע הקורס הגיע לסיומו ונסגר בטקס חגיגי במרינה שכלל את כל החניכים גם מבית רשת וגם מבית מיר"ן, נציגים של אגף הרווחה בעיר, הורי החניכים ואנשי הצוות בבתים. הרוח שנשבה באזור ללא ספק הייתה רוח הצלחה, רוח נחת והגשמה גם של החניכים וגם של הגורמים השונים.
בין הנוכחים באירוע גם הגברת רונית צור, מנהלת אגף הרווחה בעיריית אשדוד:"כל הגורמים עובדים במסירות למען הילדים והנה התוצאות, בהחלט יום משמח" .

מאחורי הקלעים
מאחורי היוזמה והרעיון החלוצי עומד טל שני, אב טרי ומדריך בהתנדבות.
את טל קשה לפספס, אותו בחור צנוע הפך למושא הערצתם של החניכים. שני סיים רק השנה את לימודיו בבית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומ הרצליה, ולקראת סיומם החליט לנסות לשלב את אהבתו העזה לחתירת קיאקים, יחד עם מקצועיותו בתחום הפסיכולוגיה.
רקורד עשיר הכולל שנים של חתירה, קורס מדריכים יוקרתי באנגליה וניסיון הדרכה עם אנשים מבוגרים בלימוד חתירה בהרצליה רק הגבירו אצלו את הביטחון שהים והקיאק מהווים כלי פרקטי לקידום והעצמה.
הוא התחבר עם מנהל בית רשת, מר ערן זר והציע לו את הרעיון, כמו-כן הוא פנה לד"ר סיגל זליכה מבית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי כדי להבין כיצד אפשר להביא את החלום לכדי מציאות ולהוציא אותו אל הפועל. משם הכל היסטוריה, תודות לשיתוף הפעולה עם מועדון "טרה סנטה קיאקים ימיים" שעזרו המון בתרומת  ציוד החתירה החדיש וסבסדו את עלות הביטוח, התוכנית יצאה לפועל במיטבה. גם בית רשת ובית מירן השתתפו בהוצאות הציוד, ובמהרה גם חברת "שורש" תרמה מרצונה ציוד רלוונטי.

בראיון קצר איתו הוא מגלה לנו איך הסוד עובד:

איך מתמודדים עם נוער כזה בהתחלה כשאתה זר להם?
צריך לדעת לדבר איתם, כבר בשיעור הראשון חלק מהחניכים סירבו להיכנס למים. אין טעם לצעוק ולהפגין כח,. "אם חניך מרגיש שהוא לא רוצה להשתתף אז אין בעיה. "אתה יכול לשבת בסירה המלווה או בצד, אבל עד שהפעילות נגמרת אתה איתנו" החלטתי שחשוב לי יותר שהחניכים יחוו דמות אוהדת ומכבדת מאשר שילמדו תנועת חתירה כזו או אחרת. אני אשקר אם לא אומר שהמפגש של בני הנוער עם כלי שיט יקרים והפעילות האקסקלוסיבית לא באו קצת לטובתי .

איפה ובאיזה צורה אתה מרגיש את השינוי?
בהמון מקרים, כבר בהתחלה עצם העובדה שחלקם אומרים שהם מפחדים להיכנס זו התקדמות מכיוון שזה לא בנורמה שלהם להגיד "אני מפחד". זה ממשיך בעובדה שכל קיאק שוקל 25 קילו אז בין אם הם רוצים או לא הם חייבים לעזור אחד לשני. בסיום הקורס התמוגגתי לראות כיצד הם מגלים אחריות ומנהיגות ודואגים זה לזה במים. במידה ואחד החותרים היה מתהפך מהקיאק, הייתי רואה כיצד החברים שלו באים לעזור לו, זה דבר שלא היה כאשר התחלנו את הקורס.

"במסגרת הלימודים שלי לתואר הראשון, למדתי קורס שנקרא פסיכולוגיה חיובית. בקורס קיבלתי את ההשראה להראות לנערים ולנערות באמצעות החתירה, כי יש להם את הכלים והיכולות להביא לשינוי  בחייהם. הוא ממשיך ואומר : " בהתחלה היו לי רעיונות לצלוח את הכינרת יחד, אחרי כמה שיעורים הבנתי שעצם העובדה שהם באים למפגשים היא מדהימה, וזה הישג גדול."

אין ספק שבמבחן התוצאה הפרויקט הצליח. עשרה מתוך שלושה עשר הגיעו לטקס ועבור את הקורס בהצלחה, כמו-כן חלקם כבר ביקשו להמשיך גם בשנה הבאה. רובם אגב  חזרו למסגרות החינוכיות שמהם נפלטו ושבו למסלולם הרגיל. קורס החתירה ימשיך גם בשנה הבאה לחניכים של בית מיר"ן ובית רשת בתקווה להחדיר גם לנערים החדשים מושגים זרים כמו: עזרה, אחריות, הקשבה, שאפתנות ורוח חברתית. בסופו של דבר הם טובים כמו כולנו, רק צריכים את הדחיפה הקלה להבין כמה הם טובים, כמה הם מסוגלים.

השנה הפרויקט יצא שוב לדרך בליווי סטודנטים לפסיכולוגיה מהמרכז הבינתחומי בהרצליה המגיעים בהתנדבות.
הפייסבוק של הפרויקט.    
הפייסבוק של המרכז ובית הספר לפסיכולוגיה

הכר את החותר: אבנר דור


אני גר בכפר סבא עם זוגתי איריס.  בעבודה אני מנסה לפתור בעיות מתמטיות שסאמסונג נתקלת בהן בתכנון של שבבים עתידיים.   העיסוק בפיצוח בעיות מתמטיות מהווה עבורי גם תחביב וזה חלק בלתי נפרד ממני.

מתי אתה חותר בדרך כלל?
החתירות האהובות עלי הן בדרך כלל חתירות שישי או שבת אחה"צ כששום עבודה או מטלה כבר לא מחכה לי בהמשך היום. 

 מה אתה אוהב בקיאקים? 
אני אוהב לחתור עם קיאק ימי בים של גלים גבוהים, בעיקר סוולים.  אני נהנה הנאה וויזואלית מההרים הכחולים שנקראים גלים שמשנים צורה מרגע לרגע.  אני גם נהנה מהמשחק של לרכב על הרי המים האלה שמזכירים לי ענק נושם.  ולפעמים המטרה שלי היא לתת להם לסחוף אותי ולפעמים לחמוק מהם.  כשמתקרבת השקיעה בחתירות אחה"צ של שישי או שבת, אני מוצא את עצמי הרבה פעמים מרותק להשתקפויות הצהובות על המים הכחולים ולמראה השמש שהופכת לענק אדום ואח"כ למן אליפסה פחוסה ופתאום בחלקיק שנייה נעלמת.  חלק גדול של החוויה שנקראת "קיאקים" היא הקיאקיסטים, והאווירה שהם משרים שתמיד מצליחה להוציא אותי מהשגרה ומהיובש שלפעמים היבשה משרה. 


קצת הסטוריה אישית אולי על הטיולים הרגליים הרבים שעשית.
אהבת הטבע היא כנראה בטבע שלי.  ההתחלה הייתה בגיל 6 בערך בטיולים רגליים בארץ עם המשפחה – זה קרה בתקופה שהיו בארץ מרחבי טבע פתוחים שהיום קשה לדמיין.  המסלולים נראו אז אינסופיים ותמיד ייחלתי לסיומם, אבל בסיום הייתה הרגשה לא מוסברת של כיף וחופש. בלי שאהיה מודע, התהווה שם איזה קשר חזק לטבע בראשיתי.  זו כנראה הייתה נקודת התחלה של LIFETIME שכלל הרבה טיולים רגליים בהרים בחופשות שנתיות שארגנתי לעצמי במקומות שונים בעולם.  
בראשית שנות השמונים הייתי סטודנט והגעתי כ BACKPACKER לאוסטרליה. לקח לי לא יותר מכמה ימים להבין שעיר סואנת ומנוכרת בטירוף כמו סידני ממש לא מתאימה לי ויצאתי עם חבר, סטודנט מגרמניה, לטיול טבע במרחבים העצומים של אוסטרליה.  לאחר חודש ומשהו יצאנו למסע חתירה של 15 יום בנהר פרנקלין הסוער בטסמניה.  לכל אחד מאיתנו היה RAFT אישי והיינו מנותקים לגמרי מ"הציוויליזציה". הנהר זרם בעוצמה רבה בגיא עמוק מאוד מוקף באחד היערות העתיקים בפלנטה. בתום ההרפתקאות הסכנות והתלאות נשארה תחושת חופש והרפתקה ותמונות של נופים פראיים ונידחים שמלוות אותי עד היום.  שנה אח"כ  כסטודנט בארה"ב ניסיתי את כוחי בקורס קיאקים שלא צלח והביא את משתתפיו לתחושה הטראומטית שקיאקים זה ספורט שמתמקד בנהרות ורק אקרובטים מדופלמים יכולים לשרוד בו. למרות הטראומה לא הצלחתי לוותר על אהבתי לנהרות ומצאתי את עצמי מטייל בחופשות וגם קצת מדריך בטיולי קאנו במזרח ארה"ב.

למה קיאקים?
לא חזרתי מעולם לחתירה בנהרות מהם טעמתי (תרתי משמע) בארה"ב ובאוסטרליה. אך המשיכה הבלתי מוסברת למים גועשים נשאר. היו לי כמה ניסיונות נוספים בתחילת שנות התשעים ללמוד חתירה בים בקיאק. זה היה קיאק מדגם קצת נאנדרטלי (סקול). המדריכים שלטו היטב בקיאק אך הדרכה התמקדה בגלגולים ולאחר כל שיעור מצאתי את עצמי שוכב במיטה ימים שלמים עם גב הרוס.  בשלב זה באופן טבעי וויתרתי לחלוטין על כל סיכוי ש אחתור בקיאק בגלגול הנוכחי. ליפני כ 5 שנים, במהלך טיול רגלי בהרי בולגריה, התחלתי להרגיש שהברכיים כושלות וכף הרגל שלי משדרת כאבים שהולכים ומתגברים (שנרגעו בסוף בארץ בעזרת ניתוח).  לאחר כמה ימים של ניסיונות להיאבק בכאבים הבנתי שאני חייב להרפות ולוותר על חוויית ההרים שציפיתי לה חודשים רבים.  הגעתי לים השחור כדי לנוח מהניסיון הכושל "לכבוש את ההר".  ושם בין מלונות הענק שמכסים את רצועת החוף מצאתי קיאק sit on top.  ההתנסויות איתו -שנראות עכשיו קצת פתטיות – החיו אצלי את חלום החתירה הישן.  כשחזרתי לארץ הייתי נחוש לנסות שוב את הספורט הזה וגיליתי שיש דרך אחרת לגמרי להתנסות בקיאקים.

בעיית הגב איתה אתה מתמודד בגבורה :)
בסוף שנות השמונים חזרתי לארץ לאחר היעדרות של כ 6 שנים וגיליתי את העולם של אופני הרים. השתוללתי, חציתי מדבריות בנגב, אך עם הזמן האופניים הפכו ליותר ויתר ביזריות - בשל הניסיונות שלי להתאים אותם למגבלות הגב. בעקבות אירוע גב חמור במיוחד נאלצתי לנטוש את הספורט הזה ליפני 20 שנה, אך המשיכה לטבע הפראי לא פחתה.  היא תועלה לגיחות של טיולים רגליים בהרים באירופה ובאסיה, אך גם כאן מגבלות הגוף אילצו אותי למצוא נתיב חדש ומצאתי את הקיאקים הימיים.  
 אני מצליח לחתור רוב הזמן בסיוע אינטנסיבי של תרגילי מתיחות לגב.  חלק מהזמן הוא זמן פציעות שבו אני מושבת (כך עברו עלי השבועיים האחרונים שבהם הייתי צריך להחזיק את עצמי חזק כדי לא להגיע למרינה) ואז כל מיני דיקורים סיניים נכנסים לתמונה ועוזרים לי להשתקם.  נראה לי ששילוב של מתיחות (כמו יוגה טיפולית) וחתירה נכונה - עם סיבוב של הגוף העליון וחיזוק של השרירים ההקפיים – מביאים לכך התועלת שבחתירה, יכולה לעלות על נזקי  השחיקה.   שיטת ההדרכה בטרה סנטה יכולה לאפשר לאנשים כמוני, עם גב רעוע, וללא כישרון לנושא, לרכוש מיומנות, ליהנות מחוויית הקיאקים, ואפילו לחזק את הגב.

טיולים בהם השתתפת?

טיילתי עם טרה-סנטה ביוון באירלנד ובשטלנד. החיבור לטבע והיציאה מהשגרה מתרחשים בטיולים האלו באופן שלא קיים בחתירות היומיום.  השלווה שהים משרה מחלחלת לעומק ואתה נשאב למראות מסביב שמשתנים כל הזמן.  בנוסף לים צלול אתה מוקף גם בנופים פראיים שכוללים יבשה הררית, מצוקים בכל מיני צבעים, וגם בעלי חיים אקזוטיים כמו כלבי ים דולפינים ליוויתנים וסוגים רבים של ציפורים .  אחד הדברים שמשכו את תשומת ליבי מהרגע הראשון של היכרות עם עולם הקיאקים בטרה סנטה זו היכולת של אנשים ליהנות גם במצבים של חסכים פיזיים וזה בולט במיוחד בטיולים. 

הכר את החותר: אבי גלסברג


הוא התחיל לחתור בהונג קונג בשנת  2001. ובמועדון שלנו מ- 2002, כשבא לחופשת מולדת והשתלב סופית כשחזר לארץ שנה מאוחר יותר. מתגורר ברעננה עם אשתו ליאת ושלושת בנותיו הדר, ירדן ואימבר שכולן חתרו בים הסיני באזור הונג קונג ואולי יחתרו יום אחד בים התיכון...
 תמונה 1 -  ההתחלה
אני מנהל חברת תוכנה בשם פרונטליין, בבעלות אורבוטק ומנטור גרפיקס.
 תמונה 2 – תמונה צבעונית בעולם האפור....                     
במסגרת עבודתי אני מגיע למקומות רחוקים ובמידת האפשר, משלב ביקור בים המקומי. הגעתי לעולם הקיאקים אחרי פציעה בברכיים כתוצאה מריצות למרחקים ארוכים. ביום שמש יפה ראיתי קיאקים במפרץ בהונג קונג. נכנסתי לברר כיצד שוכרים אחד. לשכור, כמובן לא היה ניתן אך כך התחילה דרכי באין סוף קורסים בבתי הספר הימיים בהונג קונג. רוב ההדרכה נעשתה בסינית ואני זכיתי להסברים אישיים באנגלית מהמדריכים.
תמונה 3 – תמיד אספתי סרטיפיקטים...
עם חזרתנו לישראל הצטרפתי לטרה סנטה (ט.ס.) וזכיתי לאפ-גרד רציני ביותר בתחום הקיאקים. עם כל העניין והנאה בהונג קונג – לא ניתן להשוות לעולם בו זכיתי בט.ס. הקיאקים, ההדרכה, החברים, המתקנים, הבריטים, הסימפוזיונים, הטיולים... איזה מזל שיש לנו את ט.ס.....
אני משתדל לחתור פעמים בשבוע ובמיוחדים – יפו, כינרת, ים המלח, שדות-ים, כל-הים (חוצה ישראל) וממתין בקוצר רוח לפנסיה על מנת לחתור יותר. טעמתי מעט מהירדן והגלים אך הפנים לארוכים.
במהלך החתירות הגעתי לכך מיני תובנות – שאותם אני צריך להיזהר לא לשכוח – למשל, בסוף השבוע בגיברלטר (חצינו את המייצרים מאירופה לאפריקה) ובסוף ארבעת ימי החתירה לאורך חופי ישראל התגבשה אצלי המחשבה שתמיד כשארצה לפנק את עצמי אוכל לצאת למין מסע שכזה –"בדואיזם ימי", התנתקות מהבלי היום יום לעולם אחר לחלוטין
עולם הקיאקים בהחלט אפשר לי ללמוד נושאים חדשים, להגיע למקומות חדשים ולפגוש אנשים מעניינים במדינות שונות וכמובן לעסוק בספורט בחברה טובה ובאווירה (תרתי משמע) מרעננת. עולם זה גם מספק לי הזדמנויות לפרוץ את אזור הנוחיות ולאתגר את עצמי ללא נטילת סיכונים מוגזמים.
 תמונה 4 – באימון 5* אצל נייג'ל עם קובי וטל (תודה לאבנר שצילם)
היו רגעים, בפעילויות מסוימות, ששאלתי את עצמי " מה לעזאזל אני עושה כאן ?..." אך משברונים כאלו עברו מהר והסיפוק שהתקבל מהשגת המטרה הצדיק את הדרך, כולל רגעיה הפחות נוחים.
 מה הלאה אתם שואלים....
טיולים ועולם ההדרכה. הגיע הזמן לחתור ביוון....ואחרי יותר מעשר שנות חתירה, הגיע הזמן לעזור לאחרים לגלות את העולם הקסום שלנו.

קשר איתור וחילוץ / קובי שדה


לפני כחודש יצא עופר קציר בן ה 38 עם הקיאק שלו לדוג מול חופי קיסריה. הוא נקלע למצוקה עקב רוחות מזרחיות עזות שלא אפשרו לו לשוב אל החוף. הוא צלצל בטלפון הסלולרי לאשתו והודיע לה שהסוללה עומדת להיגמר ושלא ידאגו. למחרת נמשתה גופתו מהים, 8 ק"מ מערבית למסוף הפחם בחדרה.
חילוץ קיאקיסטים באלסקה

חילוץ והצלה
כל יציאה אל הים מחייבת אותנו ל PLAN B לתכנית חלופית ולאמצעי קשר וחילוץ. חילוץ יידרש  במקרה של פציעה או חולי שאינו מאפשר לנו להמשיך במסע, מזג אויר שפועל לרעתינו אבדן ציוד חיוני כמו מזון או מים או תקלה חמורה כמו פגיעה בקיאק. בכדי להיחלץ ממצב הביש עלינו לבקש עזרה או הצלה ולשם כך אנחנו זקוקים לאמצעי איתות ושידור ונבחר אותם בהתאם לסוג המסע גודל הקבוצה ולסוג הסכנה שבה אנו עלולים להיתקל.
על פי כללי הימאות בעולם אות מצוקה הוא אות המחייב כל כלי שייט אחר, תחנת חוף או ארגון הצלה כמו משמר החופים למשל, להגיש עזרה מיידית לכלי השייט הנזקק לעזרה, כשהתנאי היחידי הוא שכלי השייט המגיש את העזרה לא יעמיד את עצמו בסכנה בעת הגשת העזרה. לא כל צעקת "הצילו הצילו !!" היא אות מצוקה ונקבעו מספר אותות מצוקה בינלאומיים מחייבים:
·         הודעת MAYDAY  אלחוטית ב  VHF או בטלפון סלולרי
·         שידור של אות למשואה לווינית מסוג PLB או EIPRB
·         קול נפץ או רעש ממושך כמו של צופר ערפל
·         הנפת ידיים מעלה ומטה
·         אש על כלי השייט או פירוטכניקה עם נורים או זיקוקים
·         הנפת דגל או אות המסמן מצוקה (יש מספר שיטות - לא נכנס לזה)
·         כתם כתום גדול העשוי להיווצר מחומר צבע המים או מאריג כתום במים.

קשר וטלפון
לאורך החופים מכשיר טלפון סלולרי עשוי להיות מכשיר הקשר המעשי ביותר עבורנו הקיאקיסטים לכן כל קבוצת קיאקיסטים או כל חותר היוצא לבדו לים חייב לקחת עמו מכשיר סלולרי ולדאוג לסוללה טעונה ולחיוג מקוצר לשיטור הימי או לתחנות פיקוח בחוף. במרחקים גדולים מהחוף או היכן שלא צפויה שתהיה קליטה סלולרית, אין ספק שהמכשיר השימושי ביותר לתקשורת עם העולם להשמעת אות מצוקה ויצירת קשר עם כלי שייט או עם החוף הוא מכשיר ה VHF , היתרון הוא גודלו ומחירו והעובדה שהוא זמין מאד ומצוי בכל כלי השייט שעשויים להיות סביבנו., החיסרון העיקרי הוא טווח השידור המוגבל. הטלפון הלוויני עשוי להוות בעתיד תחליף ל VHF אך עדיין הזמינות שלו נמוכה ומחירו גבוה. גלי ה VHF מחייבים בד"כ  קשר עין בין הקולט והמשדר ומרחק השידור תלוי מאד בהספק המכשיר ובעוד שבספינות מדובר לרוב במכשירים נייחים עם הספק שידור גבוה הרי שמרבית המכשירים הניידים אותם אנו יכולים לשאת על הקיאקים הם בעלי הספק שידור נמוך יותר ואנטנה קצרה יותר. יש מספר רב של ערוצי VHF  המשמשים למטרות שונות כאשר ערוץ 16 נקבע כערוץ לתקשורת חירום ולכן כל כלי שייט מחוייב בהאזנה מתמדת לערוץ זה. התקשורת בערוץ זה חייבת להיות מוגבלת וקצרה וברוב המיקרים לאחר שנוצר דרך ערוץ 16 הקשר הראשוני בין 2 כלי שייט עוברים כלי השייט לתקשורת על ערוץ אחר ומפנים את ערוץ 16.

MAYDAY
המקרה היחידי בו כל התקשורת ממשיכה להתנהל על ערוץ 16 הוא במצב מצוקה. בעת התרחשות מצב המצוקה כאשר הקיאקיסט או מפקד הקבוצה זקוק לעזרה ולחילוץ מיידי הוא יקרא את קוד המצוקה בקשר בערוץ 16 ויזדהה. קוד המצוקה הבינלאומי בערוץ 16 הוא MAYDAY  וקריאת המצוקה מתחילה ב 3 קריאות MAY DAY לאחריהן 3 קריאות של שם מבקש העזרה ולאחר מכן תוכן ההודעה שתתחיל שוב ב MAYDAY ויכלול כמה שיותר  פרטים הנדרשים לזיהוי סוג המצוקה מיקום הקיאק והעזרה הנדרשת. להלן דוגמא אופיינית:
MAYDAY MAYDAY MAYDAY
THIS IS RED KAYAK RED KAYAK RED KAYAK
MAYYDAY RED KAYAK
POSITION 2 MILES WEST TO HERZELIA MARINA
KAYAK SINKING
REQUIRE IMMIDIATE ASSISTANCE
בארץ רוב רובם של כלי השייט דוברי עברית ולכן קריאת המיידי יכולה להתבצע בעברית. כלי השייט שקיבל את הקריאה חייב לאשר את קבלתה אך אין זה אומר עדיין שהוא בדרך אלייך, כלי השייט עשוי להמתין ולראות האם אתה מקבל תשובה מכלי שייט קרובים יותר או מגורמים יעילים יותר כמו למשל תשובה מחייל הים או השיטור הימי. במידה וכלי השייט החל בהתקדמות לכוונינו הוא אמור לשדר   את המרחק שלו מאיתנו ואת זמן ההגעה המשוער. Estimated Time of Arrivle (ETA(
במידה וקיבלנו מספר קריאות מכלי שייט שונים עם ETA  אנו רשאים לפנות לאחר מכלי השייט שבו אנו מעוניינים או זה שיגיע אלינו ראשון ולבקש ספציפית  ממנו להגיע לעזרתנו.

PANPAN
לא תמיד אנו זקוקים לחילוץ מיידי לעיתים אנו סתם תקועים על חוף עם מעט מדי מזון או עם מזג אויר קשה שלא מאפשר לנו להמשיך בדרכינו או עם חבר שנפצע אך ללא כל סכנה לחייו או לחיינו. במקרה כזה הפנייה שלנו בקשר תהייה לבקשת עזרה אך לא מצוקה. שם הקוד לקריאת עזרה היא PANPAN. קריאה מסוג זה אינה מחייבת כלי שייט לסטות ממסלולו לעזרתינו וגם במידה והוא סטה הוא יכול להתנות את העזרה בתשלום הוצאות וכדומה.

מהי החובה שלנו כקיאקיסטים בעת קליטות שידור מצוקה:
נניח ומצבנו מעולה ואנו חותרים במרץ בפיורדים השלווים של נורבגיה ולפתע אנו שומעים במכשיר הקשר שלנו קריאת MAYDAY. חובתנו היא קודם כל לעצור להקשיב היטב ולנסות לשנן או לכתוב את תוכן ההודעה. עלינו לסמן במפה את מיקומינו ואת מיקום כלי השייט ששידר את אות המצוקה להעריך כמה זמן ייקח לנו להגיע לשם ובמידה ואנו רואים שמדובר בזמן חתירה סביר ובכוון שלא יסכן אותנו עלינו להפנות חרטום לכוון כלי השייט ולהתחיל לחתור. ייתכן ומדובר בקיאקיסט שהתהפך או נפצע, בכלי שייט קטן שעולה באש או באדם שנפל למים מכלי שייט גדול. לכולם נוכל להושיט עזרה מידית – כל שנייה מיותרת במים הקפואים עלול לחרוץ את גורלו של האדם. במידה ואנו לא יכולים להגיש עזרה ואין אנו שומעים שום אישור לקריאת המצוקה אנו יכולים להמשיך ולשדר את קריאת המצוקה במקומו של הכלי שייט שטבע או שהאות ממנו אבד...

סיכום:
1.      כל יציאה לים מחייבת אותנו לנוהל חילוץ לשם כך אנו זקוקים למכשיר קשר יעיל.
2.      טלפון סלולרי הוא מכשיר יעיל בתנאי שיהיה אטום למים, טעון במלואו ושבזיכרון שלו טלפונים חיוניים.
3.      את מכשיר קשר עלינו לדעת לתפעל נכון לבחור את ערוץ 16 ולקרוא נכון הודעת MAYDAY.
4.      כדי שהודעת המצוקה תעזור אנו חייבים לדעת לציין את מיקומנו וכשיוצאים לים מומלץ ללמוד ולתרגל כל הזמן את מציאת או הגדרת המיקום.
5.      הכי חשוב זה בכלל לא להגיע למצבי מצוקה. לא לצאת לבד לים, ללמוד היטב את תנאי הים ומזג האויר ולא לקחת סיכונים מיותרים.

סיפורה של הסירה הטבועה סמוך לחוף געש


סיפורנו מתחיל בשנת  1948 עת התיישב גרעין סער ליד חוף אכזיב כשעיניו נשואות להגשמת רעיון חדש: הקמת קיבוץ דייגים לחוף הים, המשלב דייג ימי עם חקלאות מודרנית. בסערת מלחמת השחרור, משיקולים אסטרטגיים, הועתק מקומו המקורי של הקיבוץ מחוף הים אל הגליל המערבי אך פעילות הדייג נמשכה לתוך שנות החמישים.
מיד עם הקמת הקיבוץ, הוקמה קבוצת דייג חופי ברשתות הקפה (צ'ינצ'ולה), שפעלה בסירות ממפרצי אכזיב. קבוצת חברים שנייה קיבלה הכשרה בדייג מכמורת על ספינות זרות והמתינה לרכישת ספינות דייג ישראליות.
בשנת 1949 הגיעה ארצה הספינה הראשונה של הקיבוץ "שומריה": אחת מספינות המכמורת הראשונות בארץ. ספינת ברזל זו הותאמה לדיג במים עמוקים ושטח עבודתה השתרע לפעמים מחופי אל עריש ועד חופי תורכיה.
מספר שנים אחר כך הגיעה ארצה בטכס רב רושם, ספינת מכמורת שנייה לקיבוץ, "סער" שמה שנחשבה משוכללת בהרבה מאחותה "שומריה".
הים והדגים האירו פנים לספינה החדשה והיא שימשה בית לקיבוצניקים הדייגים אך איש לא יכול היה לחזות את סופה.
בלילה מר ונמהר, בחודש נובמבר 1956, בעת מסע דייג מול חופי הרצלייה, הופקד "חדר הפיקוד" של "סער" - במשמרת לילה - בידי הזוג הצעיר אוריאל ואיה.
עקב טעות ניווט (שפרטיה האמיתיים עדיין עלומים) עלתה הספינה על שירטון מול קיבוץ שפיים. במשך למעלה משנה נעשו ניסיונות רבים להציל את הספינה והושקע כסף ועבודה רבה בהצלתה, ואז - דווקא כאשר נראה היה שמצליחים למשוך אותה מעל השרטון פרצה סערה עזה, הכבלים נקרעו והספינה עלתה על הסלעים שליד החוף ונתקעה שם סופית. שם  היא "חונה" מזה כ 55 שנה.













אז עכשיו אנו יודעים ש "סער" היא הסירה הטבועה בשפיים, הסירה שאנו חותרים אליה כמעט כל יום ושמעולם לא ידענו את שמה.
לא היה קל למצוא את סיפורה של הסירה הטבועה. באינטרנט מצאתי נתונים סותרים ושגויים כולל בוויקיפדיה אבל בסופו של דבר הגעתי ליגאל מורג שעבד כדייג על הספינה עד לעלייתה על השרטון. והוא שסיפר לי את סיפורה של "סער" וממנו התמונות.
סער שהייתה ספינת מכמורת ארץ ישראלית אצילית הפכה לאנדרטה חלודה ללא שם שרק קיאקיסטים נועזים וקורמורנים רעבים מגיעים לבקרה.
אבל עכשיו לסירה" שלנו" יש שם ואפילו קורות חיים ואני מקווה שכל פעם שנחתור אליה נזכר בה ובדייגים הארץ ישראליים של פעם...

יאק, גינס ודולפין שחור - טיול חתירה במערב אירלנד 2004 / עומר זינגר


השעה היא עשר בבוקר ואני פורק את הקיאק בנמל הקטן של LISCONNOR, עיירה במערב אירלנד השוכנת במרחק ארבע שעות נסיעה מדבלין הבירה. בעוד שעה תגיע הגאות לשיאה, מי הנמל יעלו, יגיעו עד לקיאק ואני אצא בחתירה לתחילתו של טיול עליו חלמתי זה זמן רב. הקצבתי לטיול זה שמונה ימים וזו רק טעימה מהחלום הרחוק יותר – הקפת אירלנד כולה בקיאק (לשם כל דרושים חודשיים לפחות). החלטתי לנצל את מזג האויר הנאה ולחתור כבר ביום הראשון מליסקונור צפונה לאורך מצוקי מוהר CLIFS OF MOHER. לא הייתי בטוח היכן תהייה נקודת הסיום והחלטתי לתת למזג האויר לקבוע זאת. בסופו של דבר חתרתי לאיי אראןARAN ISLANDS ומהם למפרץ גאלווי GALWAY BAY וחזרתי במסלולל מעגלי לנקודת ההתחלה.



סלאלום בגן הסלעים
אני חותר בקיאק כבר כ-15 שנים ותמיד נמשכתי לחתירה באיים הבריטיים. הים כאן מציע וריאציות מאתגרות של זרמי גאות ושפל, גלים, רוח, גשם ושמש שמתחלפים כמו תפאורה בתיאטרון, וכמובן שאסור לשכוח את כוסות הבירה שמחכות בפאבים קטנים בסיום של יום חתירה...כבר חתרתי בווילס ובסקוטלנד ועכשיו אני עושה את תנועות החתירה הראשונות במימי האוקינוס האטלנטי לאורך החוף המערבי של אירלנד. בעוד זמן קצר אוכל לראות את המצוקים המפורסמים של מוהר...אבל לפני כן אני נכנס ל"גן סלעים", סלעים בגדלים שונים ובצורות שונות הפזורים לאורך קו החוף ויוצרים מעין מוזיאון טבעי של פסלים שאנו, החותרים בקיאקים נהנים לעשות סלאלום בינהם, גולשים בדממה בין העמודים, השערים, הקשתות והמערות. וכאשר הים גלי נוסף גם מימד טכני נוסף של תמרון מלווה בדופק גבוה יותר.
אני מקיף את ראש היבשה, מפריע להתקהלות המוני ציפורים. מולי מתנשאים לגובה של כ-200 מטרים ולאורך של כ-10 ק"מ המצוקים הגבוהים ביותר שלמרגלותיהם זכיתי לחתור עד כה (2004) בתוך גומחות מקננים עשרות מינים של עופות והרעש שהם מקימים הוא עצום. לפחות ארבע שחפים שמנים מחליטים ללוות אותי ומדי פעם מנמיך אחד מהם ויורד אליי. אני מקוה שהוא יעמוד על חרטום הקיאק ויאפשר לי לצלם תמונה מושלמת, אבל הוא דווקא מנסה לנחות על הראש שלי וגורם לי להתלהב קצת פחות משחפים...למעלה אני מבחין בשתי נקודות זהירות- מטיילים בשביל שלאורך המצוק. הם מנופפים לי לשלום והייתי רוצה להתחלף איתם רק לרגע בכדי לראות את עצמי מלמעלה ולצלם. מהמקום בו אני נמצא אין לי עדשה מספיק רחבה בכדי לקלוט את את כל המצוק בעדשה ולשם כך אני נאלץ להתרחק. אתמול בפאב סיפרו לי שבאותו בוקר נפל מטייל ממרומי הצוק ומת, ואני מקווה שגם עכשיו לא יפול אחד שכזה...


לחיי החותרים שבדרך
מזג האויר מושלם: 18 מעלות צלזיוס, השמש יצאה וקרניה רוקדות על פני המים הצלולים כל כך בצבע כחול כהה. אני מתקדם לעבר עמוד סלע ענק בגובה של 20 מטר שמזנק מתוך המים. בזמן שאני מקיף אותו ומצלם מזוויות שונות מתברר לי שהקיאק ואני הפכנו בעצמינו לאובייקט צילום: מכיון צפון הגיע סירת תיירים ונוסעיה מנופפים לי לשלום. הקברניט מתעניין מהיכן אני מגיע ולאן אני חותר ואומר שבגלל מזג האוויר ששורר פה בדרך כלל לא רואים פה הרבה כלי שיט במים. כאשר מגיעים לפה "סוולים" – גלי ענק כל הדרך מקנדה...הם מתנפצים על המצוקים לפעמים בגובה של 10 מטר ויוצרים גם גלי הדף שחוזרים מהמצוק, כל זה בשילוב של זרמים ורוחות חזקות...הים גועש ואין לאן לברוח...הרגעתי את הקברניט המודאג והבטחתי לו שאני מודע לכך וקשוב למזג האוויר ושיש לי נסיון בחתירה. הוא נרגע, שלף בקבוק וויסקי אירי כמובן ומזג לי כוס נדיבה. וכך, כשאני מיטלטל ליד סירת התיירים הרמנו הקברניט ואני כוסית לחיי חותרי הקיאקים באשר הם.
ושוב אני לבד עם השקט הזה, חותר בנחת לעבר העיירה DOOLIN לארוחת צהריים ומנוחה. התפרקדתי בשמש העדינה והמלטפת לתנומה קצרה ולאחריה התחלתי להתארגן לחצייה הראשונה בטיול זה ולחתירה בים הפתוח.
במרחק של 10 ק"מ בכיוון מערב מחכים לי שרשרת איי אראן. הרוח החלה לעלות וקצף הגלים נראה כמו ברבורים לבנים המשייטים על פני המים. היעד שלי – האי אינישיר INISHEER שהוא הראשון מבין השלושה ואני חותר במהירות לעבר המגדלור הגדול והמאיים הניצב עליו. אני מתבונן בו, במפה שעל סיפון הקיאק ובשעון ומחליט להמשיך לעבר האי הבא שנראה אטרקטיבי יותר לנחיתה. אני מגיע לאי INISHMAAN ויורד בחוף החולי הסמוך לכפר היחידי. כאן אלון הלילה אני אומר לעצמי יוצא מהקיאק וממקם את האוהל על כר דשא רך ומזמין רגע לפני שערפל סמיך מכסה את המפרץ. בערב אני הולך אל הכפר, יושב במסעדה היחידה ונהנה מהנוף המופלא ומהשקט של שעות הדימדומים הארוכות.
הים עולה
בוקר. אני פותח את רווכסן האוהל ונותן לקרני שמש חמימות לחדור פנימה. מידי פעם מטפטף גשם ובמפרץ הכחול משייטת סירת דייג אירית עתיקה ומסורתית זוהי סירה ארוכה העשויה עץ מצופה בזפת וחרטומב מזדקר כלפי מעלה באופן קיצוני בכדי להתמודד עם גלי האוקינוס הגבוהים.
אני יוצא לדרך, חולף על פני סירת הדייג ושם פעמי לכיוון האי השלישי בחבורה והגדול מבינהם INISHMORE. בצדו המערבי מצוקים גבוהים, בנקודה הגבוה ביותר על המצוק נמצא מרכז פולחן קלטי קדום. כעבור שעה אני שוב בים הפתוח, השמש נעלמת, הרוח גוברת, הקיאק מתחיל לקפוץ ומים ניתזים עלי מכל עבר.  מצב רוחי מרומם ותוך כדי החתירה והצפייה במצוקים החשופים אני מזמזם לעצמי שיר אירי. לאחר שמתברר שההגעה לצוקים לוקחת הרבה יותר זמן מאשר תכננתי בגלל רוח הצד הגוברת, אני מפסיק לשיר ומתרכז בחתירה.
מחישוב זריז מתברר שכבר חתרתי היום חמש שעות, אך לאורך החוף לא מסתמנת שום אפשרות לירידה למנוחה. הים עולה והטמפרטורות יורדות. תוך כדי ישיבה בקיאק אני שולף חטיף עתיר אנרגיה, שותה מהתרמוס תה חם שהכנתי בבוקר, לובש מעיל סערה וממשיך בחתירה. הגלים מתחילים להישבר ואני מתרחק מערבה, מעבר לקו השבירה שלהם. אין לי בעיה עם ה"סוולים" הארוכים, וכל עוד הגל לא נשבר אני מסוגל לעלות עליו ולרדת ממנו באותה פשטות שמטפסים על גבעה.


מנוחה על כוס גינס
לאחר שעה נוספת הגעתי לקצה האי אינשמור. אני מחליט להקיף אותו ולמצוא מסתור בצידו המזרחי, המוגן מהרוח. אני מסובב את חרטום הקיאק, הגלים מאחורי ואני טס. גל רודף גל, הגוף רכון קדימה, חתירה מהירה. משמאל אני חולף על פני אי קטנטן, שעליו נמצא מגדלור ענק. קרקעית הים פה רדודה באופן קיצוני, עובדה שגורמת להיווצרות גלים גבוהים ולשבירתם. זה דבר מסוכן בהחלט לאוניות וליאכטות אבל יכול להיות כיף עם קיאק, תלוי במידת מיומנותו של החותר. אני מביט במפה המונחת על סיפון הקיאק ומזהה מימשה – שיפוע בטון מדורג להורדת סירות והעלאתן. סוף סוף מקום שאפשר לעצור להפסקה. כנראה שאני נראה די מוזר, אדם המופיע מתוך הים הסוער ישוב בתוך קליפת אגוז כשהוא לבוש במגפי גומי, מכנסיים קצרים והדוקים, מעיל סערה אדום וקוקו. כך לפחות חשבו זוג חוואים מקומי שעבר במקום. הם התרשמו מאד מהקיאק והמליצו לי לנטוע את האוהל במפרץ גדול ומוגן בצד המזרחי. לאחר שיחה קצרה וידידותית נדברנו להיפגש בערב בפאב המקומי.
עוד שעתיים של חתירה רגועה ואני מוצא את המפרץ, מקים אוהל, עובר לבגדים יבשים וזולל פסטה. הדמדומים כאן ארוכים ויפים, השמים נצבעים בכתום ובאדום עד שהכחול משתלט ובסוף הופך לשחור של לילה זרוע כוכבים.
הפאב נראה כמו בית פרטי וכולם יושבים על בספסלים לאורך הקירות או עומדים. אני מאתר את זוג החוואים שמיד דואגים לי לכוס גינס כהה. שהופכת לאחר זמן לא רב לארבע כוסות...לא נעים לסרב והם אינם נותנים לי להזמין אותם לסיבוב. כל פעם אדם אחר בפאב רוצה לדבר איתי ולהזמין אותי לכוס בירה ונראה שהמקומיים כאנשיי ים, מעריכים שאדם זר מחליט לחתור בקיאק בים שלהם.


חתירה בלווי מלכותי
היום זורחת השמש ! הטמפרטורה עומדת על עשרים וחמש מעלות צלסיוס ואני קופץ למימי המפרץ החולי לשחיית בוקר. אופס קררר, אבל ממריץ ומעורר. מי היה מאמין שאני באירלנד ולא ביוון. אני יוצא להליכה במעלה השביל, לעבר המקדש הקלטי דונאנגוס. זהו המקדש אשר למרגלותיו חתרתי אתמול, ואני נדהם מגובהו וממראה הים הפרוש למרגלותיו. בצהריים אני מתחיל חתירה בחזרה ליבשת, הכיוון – מזרח. הים שקט ונוח ורק השחפים מלווים אותי. לאחר שלוש שעות אני מגיע ליבשה וממשיך לחתור במעבר צר הין שני איים קטנים, המחוברים בגשרים. לרגע נדמה שאני חותר בתעלות הולנד ולא בים. מסביב מביטות בי פרות וכבשים והכול ירוק כל כך. במעברים אלה אני מרגיש את הזרמים שנותרו על ידי הגאות והשפל. ככל שהמעבר צר יותר הזרם כך הזרם חזק יותר. אני מתקרב למעבר שכזה מתחת לגשר והקיאק טס קדימה, כמו בנהר קוצף.ושוב מתרחבת התעלה והנה אני במפרץ רחב.המים נרגעים והקיאק ואני מנווטים לעוד אתר קמפינג פסטורלי ורומנטי,לחניית לילה.למחרת אני מחליט לחצות את מפרץ גאלוויי הגדול לכיוון בלק רוק –"הסלע השחור",צוק אבן כהה שעליו ניצב מגדלור. אבל הים לא משתף פעולה ולאחר חמש שעות חתירה המגדלור עדיין נראה רחוק. מניסיון רב שנים למדתי שכשחוצים גופי מים בפרקי זמן שנראים ארוכים,אסור להסתכל כל הזמן על היעד.לכן אני נכנס למצב מנטלי של מדיטציה ומתרכז בתנועות החתירה,ברחש הגלים ובקולות השחפים והברווזים.לפתע עובר על פני סנפיר גדול ומוציא אותי מהמצב המדיטטיבי.האם זה כריש או דולפין? עוד דקה עוברת והנה הוא קופץ לצידי-דולפין שחור,גדול ומקסים. החבר החדש מלווה אותי עד למגדלור.אנחנו מתחרים בגלישה בגלים וכמובן שהוא מנצח. בערב,בפאב המקומי נודע לי שהוא מוכר לאנשי הים ואוהב ללוות סירות קטנות.
בסופו של יום הדולפין ואני נפרדים ומסלול החתירה מוביל אותי לאורך החוף, לעבר העיירה באליווגאן,אני עובר ליד טירה נטושה ונכנס לנמל שמסתתר בתוך מפרץ חבוי,מכיוון שהגאות בשיאה המים מגיעים עד לכביש. כל מה שנותר לי לעשות הוא לקחת את חפציי, לעבור את הכביש ולשכור חתר בפונדק שמעל לפאב. היום אני מפנק את עצמי באמבט חם, ארוחה טובה במסעדה ומיטה רכה.
בעל המכבסה המקומית משכיר לי אופניים ואני רוכב במעלה הגבעות הסלעיות באזור המכונה BRREN , שבאירית פירושו "חבל ארץ צחיח ועוין". בעלון שקראתי בפאב המקומי נכתב שאחד הקצינים בצבאו של אוליבר קרומוול, איש הצבא והמדינאי בן המאה ה-16 התלונן כי "אין פה די מים כדי להטביע אדם, לא עץ בכדי לתלותו ואף לא אדמה בכדי לקבור אותו"  ובכל זאת אני מוצא פה שרידים להיסטוריה קלטית עשירה בדמות מבני אבן וצלבים המשקיפים לעבר האוקיינוס.
לאחר סיור רגלי קצר אני יוצא מהנמל חתירה בדרכי שוב לכיוון העיירה דולין. מגיע למזח ומעלה את הקיאק. בזמן הקמת האוהל גשם מתחיל לרדת והוא גובר בזמן שאני מטפס בשביל התלול אל הכפר. אל הפאב אני נכנס רטוב, מזמין מנה של נזיד אירי מבושל בבירה וצופה בחבורת המוסיקאים שמתמקמת במרכז. תוך מספר דקות הם מתחילים לנגן ולשיר, מסביב עומדים אנשים עם כוסות בירה, שרים איתם ומידי פעם גם רוקדים. זהו פאב משפחתי ועובדים בו שלושה דורות: סבא וסבתה , הורים וילדים. הבירה האירית השחורה והסמיכה, הגינס לא מפסיקה לזרום מהברזים. בחוץ הגשם ממשיך לרדת אבל בפנים האש בוערת באח, האווירה חמה, הבירה קרה והמוסיקה מהפנטת וסוחפת גם אותי לרקוד קצר עם הסבתא ואחר כך עם הבת ובסוף עם הנכדה.
יום החתירה האחרון הגיע, השמש שוב יוצאת בבישנות מבעד לעננים, הים שקט ואני חותר כשבאוזניות מתנגנת המוסיקה של הלהקה מאתמול. הגוף כבר מורגל בתנועות החתירה ואף מתמכר להן. מסביב כרי דשא ירוקים, על הגבעה ניצבת טירה עתיקה רדופת רוחות של אירים חביבים, את המפרץ חוצה סירת דייג לובסטרים ואני רוצה לשמר את הרגע הזה לנצח.

הכר את החותר: אמנון רם



מזה כ-11 שנים רצופות אני חותר במסגרת מועדון "טרה סנטה" ומרגיש חלק ממשפחה גדולה חמה ומחבקת.
אני עובד כמנהל בשלוחה הישראלית של החברה הגדולה בעולם לשיקום נזקים ותגובה למקרי אסון- BELFOR, התמחותי הצלת תיעוד ואוספים במקרי אסון וייבוש רסטורטיבי של מבנים, אני מרצה בתחומי התמחותי בשלוש מכללות שונות בפני סטודנטים למידענות וארכיונאות ובפני שמאים.
אני מתגורר ברמת אביב הירוקה, חמש דקות הליכה מפאב "ראש פינה" המיתולוגי ביחד עם גיזלה- בת זוגי בעשור האחרון ובננו בן השלוש וחצי דניאל.

ההיסטוריה הימית שלי החלה לפני למעלה מחמישה עשורים במרחק קילומטר וחצי לערך מפתח המרינה, חוף השרון הבתולי היה החוף הראשון שעיני התינוק שלי ראו.
בהיותי בן עשר בערך הכיר אבא שלי משפחת עולים חדשים מברית המועצות – משפחת פלדמן ! שהשתקעה ברחוב וויצמן בהרצלייה (אנחנו גרנו אז ברעננה) ובמטען העולה שלהם היה קיאק מתנפח, הקיאק הפך מיד לאטרקציה גדולה ויחד בילינו שעות רבות בחתירה בנחל אלכסנדר שאז היה נקי מביוב ושרץ דגה.
ב-1969 התגייסתי לחיל הים והתנדבתי לשייטת , מבדקי הקבלה כללו בין היתר מסע רגלי מראש הנקרה לאשקלון חוויה מכוננת שהנביטה שנים רבות אחר-כך את ניצניו של מחתר "חוצה ישראל".
במסגרת קורס מכין בשייטת זכיתי להתאמן  ב"שארית הפליטה" של קיאקי ה- Klepper  הגרמניים הידועים לתהילה ואפשר לומר שמאז לא הפסקתי לחלום קיאקים.
בשנות השמונים של המאה הקודמת התגוררתי בניו-יורק לרגל לימודים, לא היה לי זמן לעיסוקים ימיים, אבל מדי שבוע נהגתי ללכת ל- Union Square לחנות הדגל של Klepper לשטוף את עיני בקיאקים שבתצוגה, להסניף את ריח הגומי ולחלום.
לטרה סנטה הצטרפתי במחצית הראשונה של שנת 2000 וכבר באוקטובר באותה שנה יצאתי לטיול הקיאקים הראשון שלי בהנהגת עומר באזור האי רודוס, זו הייתה חוויה בראשיתית ומכוננת, מלבד עומר היינו רק ארבעה חותרים, אינה הויכמן ,גל שוהם, אבי גלנטי ואנוכי, כולם עדיין חותרים בשיא אונם.
ב-9 בפברואר 2001 לאחר כ- 50 חתירות התחלתי לתעד כל חתירה ביומן מיוחד- "לוג בוק" ובינואר שנה זו אשלים לפחות 865 חתירות מתועדות. ביומני רשומות חוויות רבות-אבני דרך בקריירת החתירה שלי כגון: רוח סערה במהירות 90 קמ"ש מלווה ברקים רעמים וברד שתפסה אותנו הרחק מערבה מפתח המרינה, חתירתה הראשונה של רותם, הכמעט טביעה של עירא אפרון וסיפור הצלתו ההרואי על-ידי הדס, המפגש שלי ושל שרון מליאר עם לוויתן באורך 10 מ' סמוך לרידינג ועוד.
ב-2008 שהיתי בגרמניה במשך כ- 6 חודשים והצטרפתי למועדון החותרים בעיר אוסנברוק שבסכסיה התחתונה, שם, בנוסף לחותרים וחותרות מדהימים התודעתי לעולם אחר לחלוטין של חתירה, יחד חתרנו בתעלות, בנהרות שוצפים ובאגמים כחולים עם ברבורים צחורי כנפיים, מומלץ לכולכם.

ב-ינואר 2006 יצאתי לתאילנד יחד עם גיזלה למסע בעקבות זוהר אלוני- בתה של גיזלה שנספתה באסון הצונאמי ב-2004 , ביקרנו באי-קו-פי-פי אותו הקפתי בקיאק מתקפל רוסי- Ladoga שהבאתי איתי מהארץ, את המרחק באורך של כ-22 ק"מ גמאתי בזמן של כ-3 שעות. את החתירה הקדשתי לזכרה של זוהר.
בעקבות אבנר מונצז' ודרור אוטנזוסר שפרצו את נתיב חוצה ישראל מראש הנקרה לאשקלון ב-2006 ושאליהם הצטרפתי ליום חתירה בודד החלטתי לפתוח מסורת של חתירת המסלול מדי שנה בחודשי האביב . בין השנים 2007 ועד 2010 חתרתי ביחד עם עמיתי חברי טרה סנטה את המסלול המייגע באורך כ-170 ק"מ כבר שלש פעמים.
אני חותר בהתמדה פעמיים בשבוע בשעות הבוקר המוקדמות, בדרך כלל לבדי,אך כשמזדמן אני מצטרף לקבוצה.
אני מקווה שכאשר בננו דניאל יגדל מעט אוכל להצטרף ליותר טיולים מאורגנים של טרה סנטה בעיקר ליעדים ים-תיכוניים.
שאיפתי בשנה הקרובה לחתור את מסלול "חוצה ישראל" ללא הפסקה במתכונת מרתון. בינתיים רק חותר אחד הבטיח את השתתפותו, ניחשתם נכון, זה קרל !