בגלל הסימפוזיון ההוא / אדם דונסקי

לפני כמה ימים ישבנו לנו כמה חותרים בקפה כרגיל והתפייטנו על בוא עונת הגלים הרוחות  והקור. וכרגיל כל אחד הפליא בסיפורי הרפתקאות החתירה והטיול שלו. בעוד זה שוחה בסקוטלנד במים קפואים ושני רועד מקור באלסקה, ממהר אחר להעלות את שבחי סערה ענקית כאן בהרצליה. כפי שאתם יכולים לשער, אימצתי את מוחי להוסיף לשיחה את סיפור הקיאקים האולטימטיבי. וכך בעודי מתלבט בין מעשייה על אלף קילומטרים בדרום אמריקה לשחיות מרובות בירקון שמעתי את עצמי אומר: " ללא ספק הסימפוזיון של נייג'ל הייתה חויית הקיאקים החשובה ביותר שלי!"

הצליח לי! זאת הייתה אמירה שונה וכמובן שמייד ניצת דיון ער. הרבה נאמר שם באותו יום ובכל זאת, בשונה מדיוני פרלמנט אחרים, הנושא לא הניח לי גם למחרת (ואפילו בליל המחרת). החלטתי שהנושא (וקרבת הסימפוזיון) חשובים מספיק לבקש את רשות הצוות לשתף את כולם בהגיגי:

אתחיל במסקנה: אלמלא הייתי משתתף בסימפוזיון ההוא אז,  לא הייתי עדיין חותר פעיל היום.

 בגלל האווירה

טרה סנטה הוא כבר מועדון לא קטן ויש בו הרבה אנשים נפלאים. אבל לא כולנו מכירים את כולם. הסימפוזיון מהווה סביבה אינטנסיבית וסגורה סביב הקיאקים והחותרים (ממש כמו טיול קיאקים בחו"ל). אלא שבשונה מטיול כולנו משתתפים  בו. הסימפוזיון שווה לכולם וזו הזדמנות מדהימה לגלות על עצמכם דברים שיפתיעו אתכם (כן, גם לטובה). זו גם הזדמנות להסתכל גם על חברים אחרים וללמוד מהם ועליהם.  (וזה גם אחלה ניקוי ראש מהשוטף. השבוע כל כך אינטנסיבי שיש לו אפקט 'מילואים' על הנפש. 

נדמה לי שאני חותר כבר עשר שנים במועדון, ואני מתכוון להשתתף במרץ. אין לי ספק שכולכם תוכלו לראות לא רק את הדברים שלמדתי במהלך השנים אלא גם (ואולי בעיקר) את הטעיות שאעשה וללמוד משניהם.

כי הוא לכולם 

הסימפוזיון הוא פעילות מאוד שונה משגרת חיינו במועדון ואולי לכן הרבה חותרים חושבים שזה "לא בשבילנו". לא בשבילי כי אני עדיין מתחיל מדי,  או לא בשבילי כי אני "רק רוצה לחתור", אני לא אוהב טכניקה, וגם "אני כבר מנוסה" או "לא צריך את זה". 

אין דבר פחות נכון מזה! השבוע הזה מציע כל כך הרבה, שיש בו המון בשביל כל אחד: לימוד השפה, התרבות, המושגים והכרת האנשים העוסקים באותו תחביב הם מרתקים. הסימפוזיון מציע הרבה ומעל לכל - בהירות. בין אם במושגי יסוד שכולנו כבר שכחנו שלמדנו ופתאום נעים לחזור עליהם ובין אם  בדברים חדשים שעוד לא נגענו אליהם.

התנסות

זו הזדמנות נדירה להתנסות בצדדים של עולם הקיאקים שרובנו לא נחשף אליו יום יום, אם מחוסר זמן, או חשש או פשוט היעדר הזדמנות. גלישה, ים סוער, גלגולים הצלות סגנונות חתירה, ימאות ועוד ועוד. השבוע הזה מאפשר לנו 'לטעום כפי יכולתנו' בסביבה מבוקרת שמביאה יותר מקצת מחו"ל אלינו. תתפלאו כמה חותרים שינו לחלוטין את טעמם (גלישה, נהר ים, מהירות, טכניקה) בעקבות מפגשים אלה. 

ההזדמנות ללמוד - מעין הנעורים

"When was the last time you did something for the first time?"

רובנו כבר אנשים מבוגרים מזה זמן. הסימפוזיון ממחיש לנו כמה מעט אנו יודעים וכמה הרבה עוד ניתן ללמוד. בשבילי, המפגש עם כל ה'חדש הזה' נתנה לי תחושה של טריות ממש כמו שהיינו ילדים ופגשנו עולם שלם, חדש ומסעיר.

  

לימוד

הרבה נאמר על הצד הלימודי של השבוע הזה ובלי להלאות יתר על המידה דעתי היא :אין ואני חוזר שוב  אין מקום טוב יותר ללמוד. החברה האלה הם מהמורים הטובים בעולם לקיאקים ימיים. נקודה.

בין אם מדובר במיומניות הבסיס, אימון 3 או 4 כוכבים בין אם אנחנו מרגישים 'שולטים' או מהססים התחושה היא מדהימה. האנשים האלו יודעים להעביר חומר וללמד בצורה שונה מאיתנו ולפתע הכל נראה בהיר. נגיעה קטנה בגלגלול, שיפור בתמיכה, תכנון מסע - כל אחד מרוויח משהו.... 

כי זה נשאר איתך להרבה זמן

פשוט ככה. כמו דנה קמה, כמו לרכב על אופניים כמו מעט הדברים שאתם זוכרים מהצבא או האוניברסיטה כי פגשתם את האנשים הנכונים שהשפיעו עליכם. בשבוע הזה תפגשו בדיוק אותם.

בשונה אולי מרובכם, אני חותר בקיאקים מגיל מאוד צעיר (12) ומאחורי הרבה שנות נסיון ובכל זאת, יצאתי מהחוויה הזו חותר שונה.

ואומר שוב: אלמלא הייתי משתתף בסימפוזיון ההוא אז,  לא הייתי עדיין חותר פעיל היום.

כמה זכרונות קיאקים מוקדמים של אדם:

אייריש קרים דה לה קרים

רועי פרידלר מעלה גירה מטיול קיאקים לאירלנד יוני 2006.

גביע העולם בגרמניה נכנס לשלביו המכריעים ואני נוטש את זידאן, רונלדו ורונלדיניו לטובת עומר, וקבוצת חברים מטרה סנטה, לטיול שהצית את דמיוני – טיול קיאקים לאירלנד. לאחר מסע שכלל חניה בציריך, דבלין וטיסה אל דונגל בצפון מערב אירלנד, שם פגשנו את אושיין, מדריך קיאקים מסוקס, אשר הביא את הקיאקים מהמועדון בבלפאסט. למחרת לאחר השלב הבלתי נמנע של ציוד הקיאקים (לפחות עד שימציאו קיאקים ממולאים) נכנסנו למימי מיפרץ דונגל. בדמיוני את אירלנד ערב הנסיעה, ראיתי צוקים גבוהים, ים מאתגר, מוסיקה אירית אותנטית לשם שינוי והרבה גינס וויסקי. ואולם המציאות טפחה על פני. הצוקים היו הרבה יותר גבוהים ממה שדמינתי (או ראיתי בתמונות), ככה זה כשאתה מביט בהם מלמטה בגובה המים או במעבר בנקיק צר. את מיליוני הפאפנים גם כן קשה לדמיין מבעוד מועד, שלא לדבר על הלשלשת שלהם שהעניקה לכמה צוקים מראה של הרים אלפיניים... חוויה נוספת שקשה לדמיין מראש היא הכניסה (עם הקיאקים כמובן) למערות חשוכות בלי לראות אור בקצה, גישושים בחושך ויציאה במקום אחר. אה כן, גם הבירה והוויסקי היו בכמויות גדולות יותר וטעימים יותר כאשר לוגמים אותם במגרש הביתי שלהם.. הים היה מעניין בדרכו שלו, תופעות כמו גאות וזרמים קשה לחוות בהרצליה. במיוחד זכור לי מקרה בו חנינו באי כלשהו, יצאנו לסייר באי ולאחר של שעתיים מצאנו את הקיאקים בלב ים (זה בסדר מישהו דאג לקשור אותם).

היום של גמר הגביע היה יום מרתק בפני עצמו וכלל שתי חציות והקפה של אי קטן אולם ככל שהיום הלך והתקדם התברר לי כי, חרף התראותיי ותחנוניי,  אנחנו לא מתקרבים לשום מקום עם פוטנציאל לפאב עם טלוויזיה ובירה. שעה לפני שריקת הפתיחה נחתנו באי שומם בכוונה לקיים דווקא היום את הקמפינג המובטח. "אני רואה שם כמה בתים, האירים הם אנשים טובים, הם בטח הם ישמחו לארח אותך למשחק" מנסה להרגיע אותי עומר. אני זורק את חליפת ההצלה ורץ אל עבר הגבעות לחפש את האנשים הטובים עם הבירה, והטלוויזיה. בדרך אני מוכן להתפשר על טוב ליבם, גם אנשים רעים זה בסדר, גם על הבירה אני מוכן לוותר, רק כדי לצפות באירוע של פעם בארבע שנים, אני רץ ורץ אבל בדרך אני פוגש רק בתי אבן שוממים. מסתבר שכל תושבי האי עזבו לפני שפלה נולד. וכך אני חוזר לאוהל ושוכב בו בגשם כשאבא שלי משדר לי את המשחק בשידור חי...

לאחר יומיים הסתיים הטיול. בעיירה קסומה בקצה הצפוני של אירלנד. בערב התארחנו בפאב אירי שאוכלס עד אפס מקום  בתושבי השכונה, כשכל מי שיש לו כלי נגינה בבית (הד"כ כינור או באנג'י) הביא אותו ויחד הנעימו את זמננו במוסיקה אירית אמיתית. בדרך חזרה בילינו יום של תחנת ביניים בציריך. בעודנו מטיילים בפארק שעל גדות האגם, קיבל אלכס הטייס טלפון מאשתו שבבית מחכה לו צו 8. מלחמת לבנון השנייה התחילה. "שאל אותה" מבקש ג'וש "מה קורה עם החייל שנחטף לעזה, ביום שנסענו, שחררו אותו כבר?"  וכך התעוררנו מהחלום האירי וחזרנו למציאות המטורפת בארץ. אבל, מידי פעם עוד עולה בראשי איזה ניגון אירי או תמונה של צוק ענק, גם אם הם מצריכים איזה כוס ג'יימסון לחיזוק.

מחתר חוצה ישראל 2011

על-פי מיטב המורשת של מועדון החותרים "טרה סנטה" ומיסדיו – עומר זינגר ושגיא נחושתן, שהראו לנו נתיבות בימים, לימדונו את חדוות החתירה והציתו בנו את ניצוץ ההרפתקה – אנו מצדיעים במשוטינו מדי שנה בשנה לארץ חדשה ישנה – "אדמה קדושה" המשתרעת בגאון אל-מול חופיו הכחולים צלולים של ים התיכון – ערש התרבות האנושית. זה הסיפור והעובדות האמיתיות אודות מחתר הקיאקים הגדול לאורך חופי ישראל מצפון לדרום מחתר הקיאקים השנתי מראש הנקרה לאשקלון. 19 ועד 21 במאי 2011.

השנה החליט אמנון שהמחתר יתבצע ללא הפסקה תוך פחות מ- 40 שעות. טוב, לא ממש השתכנעתי אבל לא יכולתי להשיב פניו ריקם כי אחרת אשתו לא הייתה מרשה לו בשום אופן לחתור לבד. בכל-אופן לאחר קצת דיבורים וברבורים הוחלט לבסוף שהמחתר יתבצע על-פני 3 ימי חתירה בלבד.

המשתתפים:

אמנון "זה הטקס הלוקל-פטריוטי השנתי שלי, ואמשיך לעשותו כל-עוד אני יכול" רם גוטמן, תל אביב בן 59

קובי "אם יהיה מזג אוויר טוב, אפילו יש סיכוי שאיהנה מזה" רוזן, תל אביב, בן 58

קרל "זו הסקירה הבריאותית השנתית שלי ללא צורך לראות רופא, חוץ מזה, הבטחתי לאשתו של אמנון שלא אניח לו לחתור לבד" ויסל, קיבוץ מעברות, בן 57

סרגיי "אני אוהב לחתור ואני אוהב אתגרים, המחתר הזה הנו שילוב של שנייהם פודלוב"  הרצלייה בן 40

גיל משתתפים ממוצע: 53.5 

מסלול המחתר:

מדוע 3 ימי חתירה? בעבר כבר חתרנו את המרחק בחמישה וארבעה ימים ורצינו להתקדם, אך לפי שעה יומיים בלבד נראה לנו אתגרי מדי.

נקודת ההתחלה: חוף בצת , למרגלות ראש הנקרה , החוף הצפוני ביותר של ישראל

נקודת הסיום: מרינה אשקלון- מרחק קילומטרים ספורים מרצועת עזה.

קיאקים: אמנון קובי וסרגיי חתרו ב- NDK Explorer וקרל חתר בקיאק Epic !8 Sport שקיבל במתנה מפרייה הופמייסטר האגדית.

יום ראשון למחתר: 19 במאי 2011

נתיב החתירה: בצת- שיקמונה- עתלית-נחשולים

מזג אוויר: היום התחיל עם רוח דרום מזרחית קלה שהחלה להשתנות לאחר כשעתיים והפכה לרוח דרום מערבית עזה במהירות 12 עד 15 קשר ומשבים מהירים אף יותר. הים החל לעלות ומפעם לפעם היו משברים. אחר הצהריים שכחה הרוח, הים ירד והורגשו משבים קלים מכיוון צפון מערב.

זמן חתירה נטו: הקטע הראשון בן 32 ק"מ שהיה משופע בגלים ורוחות נמשך 8 שעות והקטע השני  בן 18 ק"מ בלבד נמשך 3.5 שעות.

מרחק חתירה כולל: 49.75 ק"מ

חניית לילה: מלון נחשולים.

יום שני למחתר: 20 במאי 2011

נתיב החתירה: נחשולים-בית ינאי- מרינה הרצליה

מזג אויר: בבקר, רוחות בינוניות עד חזקות מכיוון צפון מזרח שהשתנו מאוחר יותר למערביות ולצפון מערביות שהגיעו לעוצמה של עד 8 קשר. רוב היום הים היה נוח.

זמן חתירה נטו: הקטע הראשון בן 25.4 ק"מ נמשך 4 שעות והקטע השני 26 ק"מ נמשך 5.3 שעות.

מרחק חתירה כולל: 51.4 ק"מ

חניית לילה: בבית

יום שלישי למחתר: 21 במאי 2011

נתיב החתירה: מרינה הרצלייה- קיבוץ פלמחים - מרינה אשדוד- מרינה אשקלון

מזג אויר: בבקר רוחות צפון מערביות שהתגברו ויצרו גלים בגובה 1 מ' ועד 1.3 מ'

 מכיוון מערב-צפון מערב

זמן חתירה נטו: 10 שעות

מרחק חתירה כולל: 61.90 ק"מ

חניית לילה: בבית

מרחק כולל ביבשה: 18 ק"מ

מרחק חתירה כולל: 163 ק"מ

ימים אחדים לפני המחתר היו כשבעה קיאקיסטים שרצו להשתתף במחתר. החלה ההתלבטות כיצד נשנע את הקיאקים לצפון המדינה וכיצד נחזירם מאשקלון למרינה. האופציות היו כדלקמן: שכירת משאית שתשנע את כל הקיאקים וגם אחדים מהחותרים, נסיעה במכוניות פרטיות שמצריכה גיוס נהג צמוד שיחזיר את הרכב למרינה ואחר-כך יפגוש את החותרים במרינה אשקלון. לבסוף עשינו זאת עם שני כלי רכב כשכל אחד נושא על הגג שני קיאקים ושני חותרים. אופציה זו נבחרה לאחר ששלושה מהחותרים המיועדים בטלו ברגע האחרון את השתתפותם. באופן זה היינו "קלים וניידים". קבענו להיפגש במרינה הרצלייה ב- 03:45, הנהגים שלנו היו עמיר נדל עם הברלינגו ומשה חבר של קובי עם הטויוטה של קובי.

יצאנו לכיוון חיפה ועשינו קיצור דרך המנהרה החדשה, דרך שחוסכת הרבה זמן במיוחד בשעות הבוקר. עד מהרה הגענו לחוף בצת. ב- 06:30 נעצנו משוט במים ויצאנו בכיוון דרום מערב, התוכנית הייתה, חציית המרחק מבצת לשקמונה בקו ישר, את המרחק – 32 ק"מ ניתן לחתור בדרך כלל תוך חמש שש שעות, אך לא כך היה הדבר, התחלנו יפה עם רוח דרום מזרחית שהתחלפה לדרומית ולאחר מספר שעות לדרום מערבית במהירות של 12 קשר עם משבים עד 17 קשר. 8 שעות חלפו משעת צאתנו עד שנחתנו מותשים בחוף צר ליד המכון לחקר ימים ואגמים בשקמונה. ההפסקה הייתה במקומה וכמוה הארוחה משיבת הנפש שדחינו מאז שעות הבקר המוקדמות.

משם המשכנו לחתור לאורך קו החוף, הים ירד ורק רוחות קלות מכיוון מערב ומערב צפון מערב הוסיפו לנשב, אך בסופו של דבר הים כמעט השתטח. כ- 4.5 ק"מ לפני מבצר עתלית התחלנו להתרחק מהחוף לכיוון דרום מערב, בגלל המגבלות של מעבר בשטחי אש. המרחק הנדרש הנו 5.5 ק"מ מהחוף. במרחק של כ- 3 ק"מ ממערב למבצר התקרבה לעברנו סירה חצי קשיחה ואמרו לנו שהם מצטערים אך  עלינו לחתור לכיוון החוף בגלל תרגיל גדול שעומד להתחיל. ואין אפשרות מעבר דרומה עד סביבות שבע ושלושים בערב.לא נותרה כל ברירה ונחתנו בחוף הדייגים צפונית למבצר עתלית.

כל שנה לקחנו איתנו אוהלים לחניית הלילה בחוף, אך הפעם חדרי המלון שהזמנו בעוד מועד המתינו לנו במרחק 12 ק"מ במלון נחשולים. היה עלינו למצוא פיתרון. קראנו לאחד הדייגים שעמד על המזח והוא הסכים ללא היסוס תמורת סכום סמלי להקפיץ אותנו על קיאקינו וציודנו ברנו אקספרס הגרוטאה שלו למחוז חפצנו. היה צורך בשתי נסיעות שכן בכל פעם העמסנו 2 קיאקים ואיתם שני חותרים בלבד. התמקמנו בחדרים וסעדנו את ליבנו כיד המלך במסעדת המלון.

למחרת הקצנו ב- 05:00 ושינענו את הקיאקים דרך מדרכות המלון לעבר מפרץ דור המדהים ביופיו. יצאנו לכיוון דרום-דרום-מערב הרחק מהחוף כשרוח צפון מערבית בגבנו והים שטוח למשעי. לאחר זמן קצר דעכו הרוחות, המשכנו דרומה ונחתנו בחוף בית ינאי בסביבות 10:30 שם עשינו הפסקה בת שעה. עודנו יושבים והנה ארבעה רוכבי אופניים תושבי כרמיאל, כך התברר מתקרבים לעברנו, סיפרו שהם רוכבים את שביל ישראל מצפון לדרום, כך כל סופשבוע ככל שכוחם מאפשר להם. יצאנו שוב דרומה והגענו למרינה הרצלייה בסביבות 15:30. קובי החליט שהוא מתגעגע למקלחת במועדון שלו- מרכז דניאל ועל-כן המשיך בחתירה לכיוון תל אביב לבדו במטרה לפגוש אותנו למחרת כשעה לאחר צאתנו. העלנו את הקיאקים לרציף והלכנו איש לביתו לאכול ולישון.

ביום השלישי והאחרון הגענו למרינה ב- 05:00 וב- 05:30 כבר ישבנו על המים חתרנו לכיוון תל אביב שם כבר חיכה לנו קובי ממערב לשפך הירקון. יחד חתרנו לכיוון יפו, חלפנו על-פני הנמל העתיק, בת-ים, פלמחים חלפו אף-הן ביעף וירדנו להפסקה בחוף של קיבוץ פלמחים, בדיוק 28 ק"מ מנקודת היציאה. כמו ב-2009 גם הפעם חיכה לנו בחוף רפי מאירי- איש הקיבוץ. אכלנו ארוחה קלה, הצטלמנו והמשכנו לכיוון נמל אשדוד. הים והרוחות התגברו, הרוחות נשבו מכיוון צפון מערב והים התגלגל מכיוון מערב-צפון-מערב . המעבר על-פני נמל אשדוד נראה כמשימה ארוכה ובלתי נגמרת. בדיוק שעברנו את הפתח חמקה פנימה מיכלית ענקית וגלי הירכתיים שלה הורגשו היטב על-ידי הקיאקים הזעירים.

לאחר חציית הנמל החלטנו לרדת להפסקה נוספת והפעם במרינה של אשדוד, הייתה לנו מסורת לעצור לארוחה במסעדת "אידי בנמל", אך אבוי, המסעדה הייתה סגורה, השירותים שלצידה היו סגורים, כך שנאלצנו לדחות את סיפוקנו ולהמשיך הלאה. בהגיענו לממשה מיהרנו להיכנס לקיאקים שעה שהופתענו מאלף מפרשיות שבדיוק באותו זמן סימו תחרות ארצית גדולה. נראה שכולם התנקזו תוך דקות ספורות מהלכות אימה על-פני מטרים ספורים של מימשה צר. איכשהו נחלצנו ארבעתנו ממלתעות הארמדה הענקית ויצאנו כל עוד נפשנו אל הים הפתוח.

המחתר עומד בפני סיום, קדימה לאשקלון !  בדרך הכתה בנו מן הצד רוח מערבית-דרום מערבית שהרימה את הים לגובה לא מבוטל.

כולנו היינו מרוצים. עמיר ומשה הנהגים הנאמנים הצטרפו לשולחן שפתחנו עם חומוס, צ'יפס ובירה. כל שנותר הוא להמתין שנה ולראות אלו הפתעות יביא בכנפיו המחתר של שנת 2012.

כנס גולשי WAVESKI ו- SURF KAYAK ה-1 באשדוד

במשך שנים גלשו כמה חבר'ה באשדוד, אחרים בהרצליה, ת"א ובצפון, חלקם לבד, חלקם עם חבר, חלק בקיאק גלים וחלק בוויבסקי, חלקם מתחילים וחלקם ברמה גבוהה, חלקם במסגרת מועדון וחלקם באופן פרטי ותמיד מרגישים קצת כמו הברווזון המכוער לצד כמויות הגלשנים....ותמיד שמחים לגלות עוד ברווזון שדומה להם במים :) ואז הגיע הפייסבוק...

זה התחיל עם פתיחת קבוצה לגולשי קיאקי גלישה ווייב-סקי בפייסבוק. הקבוצה הלכה וגדלה, מונה כיום 157 חברים וכוללת דיונים סוערים (בשאלה המפלגת משפחות - עם או בלי חצאית), דיווחים על מצב הים והרבה סרטים ותמונות שמחממים את הלב בימי הפלטה. וכך בלי לשים לב קמה ונוצרה לה קהילה של "גולשי תחת" וארגון של מפגש היה בלתי נמנע (ולו רק כדי לראות האם כל הדמויות האלו מהפייסבוק הן אמיתיות...).

האם סוף סוף ניפגש? נשב יחד? נדבר? נלמד? אה... כן... זו בהחלט היתה הכוונה אלא ש... יום שישי בבוקר בחוף הקשתות באשדוד זימן לנו גלים קטנים אך יפים וכולנו מצאנו את עצמנו במים, וכולנו זה אומר למעלה מ- 40 "גולשי ישבן" ואוחזי משוט. אין ספק כי היה זה רגע היסטורי ומרגש, הים התיכון לא ראה, בכל ההיסטוריה העשירה שלו, כמות כה גדולה של WAVESKI ו- SURF KAYAK.

לאחר 4 שעות במים הצליחו המארגנים להוציא את החבורה למפגש יבש על בירה ונקניקיות, בו קיבלנו הרצאה מגולש הווייבסקי המוביל בארץ דניאל גרוס על כמה עקרונות גלישה, דיברנו על מיסוד הקהילה החדשה, מפגשים עתידיים, תחרויות ואולי אפילו אירוח תחרות בינ"ל.

זו ההזדמנות להודות למספר חברים שמכורים לספורט שבזכותם הצלחנו לארגן חבורה גדולה לאירוע ראשון מסוגו וכמובן גם למרק צוקרברג על חלקו.

אנו בטוחים שזוהי רק הסנונית הראשונה ובקרוב נראה מפגש נוסף ואימונים משותפים.

הכר את החותר – גל מילשטיין

הוא גר בנס ציונה, נשוי לליאת ואב ליהונתן בן החצי שנה. עובד בחברת HP Indigo כמהנדס מכונות במחקר ופיתוח מכני. בעבר עסק בגלישת רוח, מפרשיות, אבל מבחינתו... אין כמו קיאקים.

בזכותו גיסנו

הכרתי את עולם החתירה בזכות מוטי בן עטיה (אח של אשתי), נזכר גל, בכל ארוחת שישי הזכיר מוטי את עולם הקיאקים, עד שהחלטתי ללכת לעשות שיעור ניסיון. ליאת אשתי נתנה לי מתנה ליום ההולדת קורס קיאקים ולאחר טיול בן 7 חודשים לאוסטרליה וניו זילנד נרשמתי למועדון.

חוויות מהירדן ועד ים המלח

ללא ספק תחום החתירה הוסיף לי המון רגעי שיא בחיי. אנסה להמחיש את הבולטים מהם. החוויה הטובה ביותר שלי הייתה ב WW נהר הירדן. מצאתי את עצמי בתוך קיאק קטן עם ציוד חתירה, בתוך נהר שוצף שזורם בעוצמות שלא הכרתי קודם עם מסת מים מטורפת שזורמת בלי הפסקה. התחושה עילאית שקשה מאוד להסבירה במילים אך מי שעבר את זה יודע על מה אני מדבר. בקצרה אומר שכדי להמשיך עם הזרם יישמתי את כל טכניקות החתירה הידועות לי (תמיכה נמוכה וגבוהה וכו') ואת אלה שלא (תמיכה אחורית וקדמית), ו... זה עבד.

חוויה טובה נוספת שחרוטה לי בראש, חתרנו מערבה, נעמה ,מיכאל ואון,  הים היה סוער וגבוה, לאט לאט הגיעה הסערה. הכול הופך להיות קודר ואנחנו ממשיכים לחתור, לפתע מתחיל גשם קל שהופך במהרה לגשם זלעפות. זה מראה ציורי כמו מסע בים סוער מהאגדות.היינו די קרובים לכניסה למרינה ואז סובבתי את המבט מערבה וראיתי את אחד המראות היפים שראיתי בימי חיי. כל טיפה שפוגעת במים מקפיצה אחריה יהלום קטן. תתארו לכם בים סוער וגשם זלעפות, מראה עוצר נשימה של שטיח יהלומים המכסה את כל פני המים, ברקע השמים האפורים והגלים הגבוהים, במילה אחת: מדהים!

היו חוויות רבות נוספות כמו: קיאקי גלישה וקיאקים ימיים בגלים, חתירה מיוחדת בים המלח, סימפוזיון יחיד במינו עם ניג'ל דניס ועוד טיולים רבים בארץ.

לא רק בסופ"ש

אם בעבר הייתי מחכה לסופ"ש שיגיע, היום אני מחכה גם ליום רביעי, לחתירת אמצע שבוע. מה הלאה? ללא ספק White Water בנהר אימתני וארוך בחו"ל, וכמובן לשחק עם קיאק ימי ב Tidal Race. ברגע שאוכל לצעוק ליהונתן "תחזיק חזק אנחנו מתגלגלים", אז הוא יתחיל לבוא איתי לחתירות. אני רוצה להגיד תודה ענקית למוטי, עומר ושגיא – על כל החוויות שחוותי רק בזכותכם!

מחנה עבודה במפעל הקיאקים הטובים בעולם

עופר הלא הוא "מוסך הקיאקים" שלנו ברשפון מסכם 10 ימים נהדרים בווילס HOLY HEAD במפעל הקיאקים של SKUK שם עבר בכל עמדות ושלבי הבניה של הקיאקים החזקים בעולם. עבודת יד ווילשית טהורה...

בתזמון מדויק הבאתי לעומר את התיק שלו חצי דקה לפני שהרכבת זזה והיה עליו לרוץ מבלי לחשוב "היי לא גמרתי את הבירה..." וככה נשארתי לי לבד בחום האנגלי צובר חוויות רואה איך בונים את הסירה הקטנה הזו שכולנו מכניסים את הרגליים את התחת לתוכה, לובשים חצאית וגורפים מים בעזרת המשוט השחור הזה... אז מה שאני רוצה לאמור זה שלכל קיאק יש את הנשמה שלו  שמגיע עליו דרך מספר מצומצם של בחורים וולשים אוהבי חיים. פשוטים, מצחיקים, עצבניים, מחייכים, שתויים, גרושים, נשואים, מסובכים, רגועים, שקטים, רועשים.. שעושים את מלאכתם שנים רבות.

כל אחד ואחד מהקיאקים נעשים בעבודת יד פשוטה חזקה ומסובכת באהבה ומסירות גם בגלל שיטת התשלומים הנהוגה במפעל וגם ובעיקר מהיותם מקצוענים בתחומם. שיטת בניית הקיאקים במפעל של נייג'ל דומה לשיטת בניית סירות גדולות עד לגודל יאכטה בינונית פלוס מה שגורם לקיאק להיות חזק ואמין לאורך שנים העובדים במפעל קוראים לקיאק סירה כך שעבורם הם בונים סירה ולכן הקיאקים הנ"ל מחזיקים לאורך שנים.

יצא לי רציני מאוד... מה נעשתי אנגלי?
עופר שמואלפלד - מוסך הקיאקים

The morning after / Sara Margolis

Dear ones

Three weeks back and I am still smiling from the knowledge of knowing that I DID IT!!... Really.. it is thanks to you all… your patience and humor are what allow me to proclaim "I DID IT".  [I must thank Amir for insisting that I be photographed… I have the proof that I was there… not just the sensation memorized.] Returned home to same routine, same dogs & cats, same job title, different manager, different tempo, different rules.  Could be interesting; will be fun... I am one of those who embraces change and am convinced that it is what keeps my spirit young. I am hopeful that it will be positive and not MOTSS. I am still limping around with Achilles tendinitis so have missed tooooo much of the good sea.  I keep thinking of the tents (NOT Shedrot Rothschild, The Aviv) and waking to the sound of water lapping at the shore's edge.  The recent early morning sounds in my neighborhood are from helicopters overhead and barking dogs.  Not the same effect.

Tonight I will hear the Kol Nidre.  This year its melody will bring back to me visions of the  year that was and will dramatically set the tone for tomorrows prayers.  I will think of my year of accomplishments and the beauty I have seen during the year.  I will think of the displeasures and losses which have saddened the time.  I will think of my awful guitar playing and make  secret promises to myself for improvement.  AND I will think that I DID IT. I will beat my breast the requisite number of times and say amen.  And when next I hear the Shofar, at the end of Nihila, I will smile within and think of the next kayak adventure. 

If my actions and speech in anyway were an affront to you, please accept my sincere and humble apologies for they were not done with malice intent.

May the sound of the Shofar wash over you bringing a year of dreams come true.  May the force be with you. 

See you at the shoreline.

Have a happy...

Sara

חתירה לעתיד טוב יותר

טל שני מדריך במועדון טרה סנטה עושה שימוש בקיאקים הימיים, לקידום והעצמה של בני נוער ומבוגרים. טל, המשמש כעוזר הוראה ומחקר בביה"ס לפסיכולוגיה של המרכז הרב תחומי בהרצליה, מנהל פרויקט בשם "חתירה לעתיד" שבמסגרתו הוא משתמש במאפיינים הייחודיים של הפעילות הימית, הפיזית, החוויתית והאתגרית של הקיאק הימי לקידום אישי וקבוצתי של נערים ונערות.

אחד המאפיינים הוא שההתקדמות והשליטה על הקיאק תלויים רק במי שנמצא בו. המדריך יכול לנסות וללמד ולתמוך אך ללא התמודדות אישית עם קשיים, הקשבה, התמדה ולמידה זה לא קורה. העבודה עם הקיאק הלא יציב והים המשתנה לא פשוטה ויכולה להיות לעיתים מאתגרת ומתסכלת אך כאן גם המפתח להעצמה וקידום - ממזג האוויר ההפכפף שמלמד אותנו שלא תמיד הכל תלוי בנו ועד לתרגולי הצלה שמלמדים לשתף פעולה ולדעת להסתכל ולסמוך זה על זה.

הפעילות שהתקיימה בין החודשים מרץ עד אוגוסט בקרב שלוש קבוצות נערים ונערות מבית רשת ובית מיר"ן, בשיתוף מועדון הקיאקים הימיים טרה סנטה. אחרי שלמדו לעזור זה לזה בשלב ההתארגנות, התמקדו הנערים בהתמודדות קבוצתית ועזרה הדדית במרינה ומשוב אישי ניתן לכל אחד מהנערים. וכך ממצב בו התקשו לשלוט על הקיאק ("איך אתה מצפה שאני אעזור לאחר אם אני עוד לא יודע בעצמי") למדו הנערים להרים ראש ולהסתכל על שאר חברי הקבוצה ולתרגל מקרים של התהפכויות וקריאה לעזרה.

"ההצלה היא מבחינתי השיא" אומר טל שני "אם בתחילת הדרך היו פונים אליי שאני אעזור ואציל, בהמשך, הייתי מתבונן ונותן לנערים לתפקד עצמאית ולהתמודד בהצלחה. אני כמדריך לא יכול להציל שישה חותרים, זה אומר שכאשר יצאנו החוצה עם הנערים לים הפתוח סמכתי עליהם שיעזרו זה לזה."

כל אחד ממשתתפי הפרויקט שהתמיד קיבל תעודה המעידה על כך שסיים קורס קיאקים בהצלחה. חלק מהמשתתפים שסיימו את התהליך במלואו אף עמדו למבחן לקבלת תעודת חותר מוסמך בהתאם לאיגוד הקיאקים הבינלאומי ISKA (טרה סנטה קיאקים ימיים הם נציגו בארץ).

קלימנוס - הרבה חוקים מעט סדר / עומר זינגר

"מחר אתה מייצג אותנו בתחרות" אומר לי חברי ג'ורג' הבעלים של הטברנה.

אני בטוח שהוא צוחק  החבר האוסטרלי- יווני, מה גם שעכשיו כבר שתיים בלילה ואנחנו אחרי כך וכך בירות + כך וכך אוזו....

הלקוחות האחרונים עזבו ואנחנו סוגרים את האורות ומוציאים בירה אחרונה ויושבים על כסאות הבר מול מייצר טלנדוס המואר באור הירח.

לפני שנים הגעתי לאי הזה בסוף החורף, אף טברנה לא הייתה פתוחה ועצרתי ליד תא הטלפון הציבורי היחידי שהיה וכבר איננו. מאז יש כבר סלולרי וכבר קשה לספר בבית ש"אין קליטה". המון קבוצות כבר הבאנו לכאן אצל כולם עבד הקסם! כולם רצו להישאר ולספוג עוד מאווירת המקום. אין מכוניות, יש שביל אחד בכפר עם 33 אנשים, שבילי עיזים לטיפוס בהר, חוף נודיסטים וכ- 10 טברנות מהן המקום של ג'ורג' ואשתו פופי הוא המוצלח ביותר.

בטיול האחרון שלי פה במאי ירד גשם בלתי פוסק ביום בו חתרנו סביב האי, רוחות של 15 קשר עם סופת ברקים. היינו בטוחים שאנחנו בטיול בסקוטלנד... אבל עכשיו אוגוסט וחם. אבל חם ויבש, לא כמו בארץ והמים במרחק נגיעה. יחסית לגודלו של האי יש פה הרבה "אקשן" וכאמור ג'ורג' מנסה להסביר לי שמחר אני עומד לייצג אותם בתחרות שנתית של 1 ק"מ בלבד מטלנדוס לקלימנוס. טוב נו, אז נחתור ק"מ אחד, ממש לא סיפור ובטח יהיה הפנינג נחמד למרות שאני לא חובב גדול של תחרויות. מסתבר שהעובד הקבוע שלו, האנגלי הנודד NATHAN מייצג אותם כל שנה אבל תמיד מגיע אחרון, כך שכל מה שעלי לעשות זה - לא להגיע אחרון!

רק למחרת אני קולט שלא מדובר בתחרות קיאקים אלא בתחרות שחיה :) או קי, אני יודע לשחות אבל לא ממש זוכר מתי שחיתי מהר וללא הפסקה.....בכדי לעודד אותי נותן לי ה"ספונסר" שלי  כוס אוזו ואומר שצריך למלא טופס ובערך ב 14.00 יהיה זינוק.

השעה כבר 13.00 ואף אחד לא מגיע. אני ניגש שוב לג'ורג' לשאול מה קורה, הוא אומר שיש קצת רוח ואולי ביטלו אבל מצד שני אולי לא...ובאמת צריך להרשם אבל הוא לא יודע איפה נרשמים...טוב, כך עוד אוזו...פתאום מגיע NATHAN עם טופס רישום רישמי ואמיתי. הוא רשם אותי ועכשיו אני צריך לצייר מספר 41 על הכתף...אז שירה מחפשת פרמנט ובסוף יש לי מספר שחור ואז גם פופי מגיע וכולם מחליטים שצריך לרשום את שם ה"ספונסר" שלי על הגב...ON THE ROCKS בזמן שהפרמנט אוזל והם מחפשים תחליף אני מנסה להבין מה זה אומר שהוא הספונסר שלי? והנה כוס בירה קרה מוגשת לי...עכשיו כבר מאוחר מדי לסגת, התחרות אמורה להתחיל , כנראה עוד מעט, עדיין לא רואה אף אחד אבל אולי כדאי שאקפוץ למים לחימום קצר ואעשה כמה פוזות רציניות של שחיין?

סליחה, איזה מספר נכנס?

 והנה תוך רגעים ספורים, מגיע ספינת ה COAST GAURD וחוסמת את המייצר לכלי שייט, 2 אופנועי ים זורקים מצופים למים וסירה מלאה בשחיינים מגיע מקלימנוס. מאמן נבחרת השחייה של קלימנוס נואם, אני רואה הרבה חברה בספידו שנראים מקצוענים...כמה אנגלים, אבל גם הרבה חובבים מכל הגילאים. בכל אופן אני מתמקם מאחרי בחורה חטובה בתקווה שישבנה החטוב ישמש לי למוטיבציה בתחרות. לאחר הזינוק, אני מתחיל לאט ליתר ביטחון ומגלה שיש לי דילמה מוסרית, האם לעקוף את הגברת החטובה ולייצג בכבוד את ON THE ROCKS או להשאר פה במקום שהנוף מלבב? בסוף אני בוחר להיות אחראי והנה אני מגביר מהירות, בשלב הבא אני מנסה לעבור קבוצת יוונים ששוחים בזיג זג ולא נותנים לי לעבור...למזלי במרכז המייצר יש כבר גלים נחמדים והיווני שלפני בולע קצת מים. אני מנצל את ההזדמנות ועובר קדימה, כך אני מגלה שזה דווקא נחמד לשחות והנה כבר הגעתי לקלימנוס. פה מחכה לנו חגיגה מקומית, מאוד שונה מעונות המעבר השקטות שבהן אני רגיל לבקר באיים. התקשרנו בהתרגשות לבשר לספונסר ג'ורג' שלא טבעתי...ושאולי יקפוץ עם הסירה שלו לקחת אותנו בחזרה אבל הוא רק צעק שנזיז את התחת ונחזור כמה שיותר מהר לעזור לו בטברנה!

בכל אופן, עוד באותו ערב החלטנו שבספטמבר הקרוב נייסד את תחרות הקיאקים השנתית מטלנדוס לקלימנוס, אז קבוצת טרה סנטה - תתחילו להתאמן :)

אחד עומר און דה רוקס בבקשה!

היכל התהילה: אוסקר ספק

אוסקר ספק

טיול הקיאקים הארוך בהיסטוריה המודרנית הוא סיפורו של הקיאקיסט הגרמני אוסקר ספֱק שיצא מגרמניה בשנת 1932 כשבגרמניה עוד היתה דמוקרטיה והגיע לאוסטרליה לאחר שבע שנים ו-50,000 ק"מ עם תחילת מלחמת העולם השנייה.

מה עושים כשאין עבודה

אוסקר ספק קיאקיסט בן ה- 25 עבד כקבלן לעבודות חשמל בהמבורג גרמניה. בשנת 1932 כאשר גרמניה היתה שרויה במיתון עמוק נותר אוסקר ללא עבודה. בשלב זה הוא שמע על ביקוש לעבודה במכרות נחושת בקפריסין. הוא אסף את שארית כספו בשיפוץ הקיאק (המתקפל!) שברשותו, ללא פרידות או הכנות מיוחדות הוא עלה עם הקיאק על רכבת לכיוון נהר הדנובה, במטרה להגיע דרך הנהר לים התיכון ולקפריסין. כשאתה חותר בים הפתוח בקיאק מתקפל אתה זקוק להרבה מזל ואמנם בחלקו הראשון של המסע נהנה אוסקר ממזג אוויר נוח. עם זאת, בסה"כ התהפך אוסקר 10 פעמים אך תמיד היה זה בכניסה או ביציאה לים ולעולם לא בים הפתוח.

מהנהר אל הים הפתוח

מסלול החתירה של אוסקר עבר בגבול גרמניה-אוסטריה, הונגריה ושער הברזל המפורסם שעל הדנובה. בגבול בולגריה-יגוסלביה החליט לעבור לנהר מעניין יותר – נהר ואדאר, נהר פראי יותר באזור הררי, איתו הגיע עד למקדוניה כאשר הקיאק שבור וחבול. בוולווס שבמקדוניה, נאלץ אוסקר לשהות חמישה חודשים עד אשר נשלחו לו מגרמניה כיסוי וצלעות חדשים לקיאק (קיאק מתקפל כזכור). ממקדוניה לקח אוסקר רכבת לסלוניקי וסוף-סוף יכול היה לשוב אל הים. מסלוניקי חתר אוסקר לאי היווני אנדרוס ושם כאשר ההתמכרות לחתירה בקיאק היתה כבר בשיאה, כל עניין העבודה במכרה נחושת בקפריסין נראה לו פתאום לא ממש לעניין... לאחר מבט על המפה הוא החליט עם כבר הייתי מוכן לעבוד בפרך למה לא לחתור לאוסטרליה?!

מסלול המסע

מהים הפתוח לכלא האוסטרלי

לאחר שחיבר מפרש לקיאק ושט מסביב לקפריסין המשיך אוסקר לחוף סוריה, לקח אוטובוס לדמשק ומשם לנהר הפרת שבעיראק עד לשפך הנהר במפרץ הפרסי. מנקודה זו הוא חתר כ-500 מייל לאורך החוף הפרסי בואכה החוף המזרחי של הודו, תאילנד ומלזיה. בסינגפור חיכה לאוסקר קיאק חדש שהזמין מבעוד מועד, איתו חתר לאינדונזיה, גינאה החדשה ולבסוף ב-20 לספטמבר 1939, לאחר שבע שנות חתירה, הגיע לאי הצפוני ביותר של אוסטרליה האי סייביי. באוסטרליה נודע לו לראשונה מפי השוטרים האוסטרלים על פריצת המלחמה כשעצרו אותו כאזרח מדינת אויב. אוסקר שהה השבי האוסטרלי עד 1946. במהלך תקופה זו הוא פיתח מכונה לחיתוך וליטוש אבנים יקרות שהפכה אותו לאדם עשיר מאוד לאחר השחרור. אוסקר לא חזר לגרמניה הוא נשאר לגור באוסטרליה עד מותו ב-1995 בגיל 88. היומן והציוד מאותו מסע מופלא מוצגים כיום במוזיאון הימי של אוסטרליה בסידני.