סובב איסלנד – אורקות, חול שחור ובקתות חירום / רתם רון

במחצית השנייה של המאה התשיעית לספירת הנוצרים הפליג גרדר סבברסון - ויקינג ממוצא שוודי, לעבר האיים ההיברידיים במטרה להסדיר את ענייני הירושה של אשתו שמוצאה היה מאיים אלו. סערה עזה הסיטה את ספינתו ממסלולה ודחפה אותה לעבר חופו המזרחי של חבל ארץ, שלימים נקרא איסלנד. גרדר הבין מיד שמדובר באי גדול ביותר, גדול בהרבה מאלה שראה עד כה, והחליט שהוא ואנשיו יקיפו את האי עד שיגיעו חזרה לנקודת המוצא. הם יצאו לכיוון צפון, כדרכם של הוויקינגים, יורדי הים האמיצים, שניווטו  את ספינותיהם בצפון האוקיינוס האטלנטי ללא מפות (וגילו את אמריקה 500 שנים לפני קולומבוס).

הם שייטו בבטחה בקרבת החוף, עד שהגיע החורף. אז נאלצו לבנות בתי מחסה בקרבת הוסאוויקHusavik)) – "מפרץ הבית" שבו נחתו, כדי להתגונן בפני הרוחות והקור העזים. כשהשתפר מזג האוויר המשיכו בהקפה, והשלימו אותה רק לעת קיץ. לאחר ההקפה הפליג גרדר לדרכו המקורית, ודבר אינו ידוע על גורלו לאחר אותה הקפה מלבד העובדה שבנו אוני היגר לאיסלנד והתיישב בה. לפני שנים קראתי את הסיפור הזה, ומשום מה הוא נשאר בדמיוני כחוויה שהייתי רוצה להתנסות בה פעם. באיזו צורה – בכלל לא ניסיתי לדמיין.

 

בראשית חודש יוני 2006, כ-1,150 שנה לאחר מסעו הנועז של גרדר, יצאתי מביתי שבקיבוץ שפיים בדרכי לנמל התעופה קפלאוויק (Keflavik) שבאיסלנד, במטרה להגשים את החלום. חמש שנים חלפו מאז גיליתי את הקיאקים הימיים, שעה שהצטרפתי למועדון החותרים "טרה סנטה" במרינה של הרצליה. חיפשתי שינוי, אתגר חדש, כזה שמסעיר את הנפש והדמיון, שמצריך תכנון ולמידה קפדניים, אך גם טומן בחובו התמודדות פיזית ונפשית. מאז אותו סיפור סירב האי הבודד הזה, שנמצא בצפון האוקיינוס האטלנטי, ושנושק לחוג הקוטב הצפוני - 66 מעלות צפון, להרפות. ואז יום אחד נפלה ההחלטה לחתור לבדי בקיאק ימי ולהקיף את איסלנד במלואה. עד כה, איש לא הצליח להקיף את איסלנד בקיאק ימי לבדו.

 

הזמן המתאים לחתירה במימי החופים של איסלנד הוא הקיץ, מחודש יוני ועד אמצע אוגוסט. בתוך פחות מחודשיים קראתי ולמדתי על האי ותושביו, על מזג האוויר ששורר בסביבתו והשפעתו על הים. התבוננתי במפות ימיות ולמדתי על זרמי הים, עצמתם וכיוון זרימתם. חקרתי את גלי הגאות והשפל ואת עומק קרקע הים בקרבת החוף, כדי לזהות נקודות שבהן צפויים משברים.

 

ככל שהתקדמתי והעמקתי במחקרי התעוררו שאלות ותהיות רבות, ואליהן התווספו גם חששות לא מעטים: היכן אוכל לעגון כשהים יגעש? האם אמצא מקומות יישוב במרחק סביר זה מזה כך שאוכל לחדש את מלאי המזון לפחות אחת לשבוע?

 

הקפת איסלנד על ידי חותר אחד ויחיד נותרה אתגר שטרם מומש. עובדה זו הלהיבה אותי עוד יותר, אך לאט לאט הבנתי שהאתגר העצום שהצבתי לעצמי טומן בחובו גם סכנות לא מעטות בנוסף לריגושים גדולים. ים רגוע ופסטורלי עלול להפוך בזמן קצר לגבה גלי, רוגש וסוער. רוחות עזות מנשבות וטמפרטורת המים הממוצעת, כשש מעלות צלסיוס, מהווות סכנה של ממש במקרה של התהפכות הקיאק.

 

הראשונים שהקיפו את איסלנד בקיאק ימי היו נייגל פוסטר וג'ף הנטר, שני בריטים שהשלימו את ההקפה בשנת 1977 בתוך 112 יום. 26 שנים מאוחר יותר, בשנת 2003, שלושה חותרים מנוסים ביותר - שאונה פרנקלין, כריס דאף וליאון סומס סיימו את ההקפה בתוך 89 יום. באותה שנה יצא חותר סקוטי בדרכו להקיף את איסלנד לבדו, אולם תנאי מזג האוויר הקשים אילצו אותו להפסיק את המסע.

 

הדס - חברה ועמיתה להדרכה "בטרה סנטה", קידמה את פניי בנמל התעופה. לצדה חיכה גם סטייני,בעל מועדון קיאקים באיסלנד וקיאקיסט נלהב בפני עצמו. הקשר עם סטייני נוצר בעת ההכנות למסע.  הוא הביע התלהבות רבה ונכונות לסייע לי בכל דרך אפשרית.

 

נסענו לרייקיאוויק (Reykjavik) הבירה כדי לאסוף את הקיאק והמשוטים ומשם המשכנו לביתו שלסטייני שבסטיקיסהולמור (Stykkisholmur), עיירה של כ- 1,000 תושבים בחוף המערבי של איסלנד. שם התחלתי להתכונן למסע ולארגן את הקיאק לקראת היציאה הקרובה לים.

 

הפיורד המערבי - 8-17 ביוני 2006, 400 ק"מ

ביום חמישי 8 ביוני 2006, במזג אוויר סגרירי וגשום, נפרדתי בלב רועד מהדס ומסטייני. פניי מועדות צפונה, בדרך להקפת איסלנד בכיוון השעון. כעבור שלוש שעות חתירה, כשגשם ירד עליי ללא הרף, הגעתי לאי זעיר והחלטתי לעצור למנוחה. השמש הציצה שוב והיה נעים. רק אני והטבע בשלווה אלוהית. סביבי היה שפע של בעלי כנף, שחפים, תוכינונים, קורמורנים ועוד. מדרוםניצבו הרי סנאפלסיוקול(Snaefellsjokull) המושלגים. מצפון נגלו לעיניי הפסגות הצחורות של הפיורד המערבי ((West fjord. ב- 22:30 בלילה האור הצפוני אפילו לא רומז במאומה שכבר מאוחר. בכל זאת נרדמתי מכורבלת באוהל בתוך שלוש שכבות פליס.

 

התעוררתי פתאום לשמע צעדים. אזרתי אומץ והצצתי מבעד ליריעת האוהל. בסמוך עמדו שני גברים חמורי סבר ונעצו בי מבטים. לאחר חילופי דברים קצרים הבנתי שחניתי באי בבעלות פרטית, ולכן שהייתי במקום אינה רצויה. בעזרת כישרון המשחק המוגבל שלי, שפנה לחמלה, ולאחר שהבטחתי כי אתנדף משם עם בוקר ולא אותיר זכר, הם הניחו לי.

 

ביום החתירה השני היה עליי לסיים את חציית מפרץ בריידאפיורדור ((Breidafjordur לצדו הדרומי של הפיורד המערבי, מרחק של כ- 55 ק"מ. מזג האוויר היה טוב, הרוח נשבה בגבי ואפשרה התקדמות בקצב טוב (שבעה קמ"ש וחצי). התקרבתי לנקודת הסיום המתוכננת לאותו היום, אבל לדאבוני גיליתי שלא אוכל לרדת שם לחוף. הגלים נשברו בחזקה מעל השונית, ולא רציתי להסתכן בפגיעה בי או בקיאק בשלב כה ראשוני של המסע.

 

על פי המפה, החוף הבא שבו יכולתי לחנות היה במרחק של כ- 18 ק"מ נוספים, ופירושו שעתיים וחצי נוספות של חתירה. הגוף ושלפוחית השתן זעקו. וכדי להוסיף צרה על צרה, נגמרו לי מי השתייה שנשאתי על גבי בחליפת ההצפה. מעבר לרגליי בתוך הקוקפיט (האזור שבו אני יושבת) היה לי מכל מים נוסף, ובתנועות אקרובטיות, כשהקיאק מתנדנד מצד לצד עם הגלים, הצלחתי לקרב אליי את המכל ולשתות. זוהי משימה פשוטה למדיי כשחותרים לצד בן זוג, אבל כשחותרים לבד זה הופך למבצע של ממש.

 

עייפה ורצוצה גלשתי לעבר חוף חולי יפה, וזכיתי ב"מקלחת" קרה מהגלים, וכשאני אומרת קרה אני מתכוונת לקפואה. קו הגאות היה גבוה למדיי, ולכן הייתי צריכה לסחוב את הקיאק הרחק מקו המים כדי שחלילה לא ייסחף. הקיאק עם הציוד היה כבד מאוד (כ- 80 ק"ג), והייתי צריכה לאלתר משהו. בעזרת בולי עץ שמצאתי גלגלתי את הקיאק מחוץ למים במעלה הגדה, כדי שתחתיתו לא תישחק. אותו סידור שימש אותי גם להשקת הקיאק בתחילתו של כל יום חתירה.

 

בבוקר התעוררתי לתוך ערפל כבד עם ראות של פחות מעשרה מ', תנאים לא מעודדים לחתירה, אך החלטתי לצאת לדרך. בעזרת המפה והמצפן לקחתי כיוון כשפניי מועדות לסקגאפיאל (Skagafjall). כל הדרך ניסיתי לשמוע אם סירה מתקרבת. הגעתי ליעד, הקפתי את ראש היבשה כשרוח חזיתית של 30 עד 50 קמ"ש וגלים בגובה מטר וחצי עד שניים קידמו את פניי. רציתי להגיע לראש היבשה הבא, ושם להחליט על המשך דרכי. לאחר שעתיים וחצי של חתירה מאומצת לאורך ארבעה קילומטרים בלבד זיהיתי מבעד לפסגות הגלים חוף חולי, וגלשתי אליו. הרוח התחזקה, גשם לא חדל לרדת. באפיסת כוחות משכתי את הקיאק גבוה לחוף.

 

בלילה התחזקו הרוחות, ומשבים במהירות של 100 קמ"ש היטו את האוהל על צדו. תמכתי מבפנים במוטות האוהל כדי שלא יישבר, ובמקביל הצצתי החוצה לוודא שהקיאק במרחק בטוח מקו המים. לאחר כמה שעות כאלה הכריעה אותי העייפות, ונרדמתי. עם בוקר הרוח שככה, אך הים היה עדיין גבה גלי. לכן החלטתי להישאר על החוף ולהמתין לרגיעה ואת הזמן הנעמתי בהאזנה למוסיקה ובקריאה.

 

הגעתי לאיסאפיורדור Isafjordur)), בירת הפיורד המערבי. מתגוררים בה כ- 3,000 תושבים, ששניים מתוכם: הלדור והלגה, בעלי מועדון הקיאקים המקומי שאצלם התארחתי, היו נחמדים במיוחד. בחוץ מי השלגים זרמו על מדרונות ההרים לעבר הים הכחול, ובתוך הבית מילא ניחוח פאי תפוחים את האוויר. עזבתי את המקום הנפלא כשלפניי כ- 150 ק"מ של חבל ארץ שומם, מחוזות שדרכים אינן מוליכות אליהם, והדרך היחידה להגיע היא דרך הים. לימיני פסגות הרים מושלגות, לשמאלי רק מים ושמים, וביניהם מכל עבר ציפורים, כלבי ים ואולי, מלאכי אלוהים.

 

רוחות עזות שגלשו במדרונות הפיורדים אילצו אותי לחתור כשהקיאק נוטה חזק על צדו, כדי למנוע התהפכות. שלפתי את המצלמה מכיס חליפת הציפה, ולשבריר שנייה הרפיתי את אחיזתי במשוט. כהרף עין הוא נתלש מידי, אך ברגע האחרון הצלחתי ללפות אותו ולהיחלץ מטבילה מאוד לא רצויה במים הקפואים. רוח נגדית במהירות 60 קמ"ש בלמה בעקשנות את מאמציי להגיע לחוף.

 

האצתי, כמעט נוזפת בעצמי, כדי להגיע לחוף שהיה זרוע באבנים גדולות וחלקות. באותו זמן יצאה השמש מבין העננים ועודדה. לא הרחק זרם פלג צלול ושוצף; המים הזכים, שקיפותם, קרירותם, מגעם המלטף וההתמזגות הזאת עם הטבע, עם הבריאה, נסכו בי אושר אין סופי. לאט לאט גופי המתוח השתחרר, והייתי לבדי על החוף המסולע. נשענתי בגבי על בול עץ שנסחף עם הזרם, בהיתי בגלים המנצנצים, והרגשתי כל כך טוב. 

 

החוף הצפוני - 18-25 ביוני 2006, 400 ק"מ

עמדתי בפני חציית מפרץ הונפלואי ( (Húnaflói, 40 ק"מ של חתירה רצופה מהפיורד המערבי לעבר החוף הצפוני. זו הייתה החציה הגדולה הראשונה שלי וקצת חששתי, שכן בחציה כזאת נמצאים זמן רב במרחק גדול מהחוף, ובמקרה של מצוקה המרחק לחוף מבטחים הוא כשעתיים-שלוש. מדי יום העביר לי קרל, באמצעות הטלפון הלווייני שנשאתי אתי, את תחזית מזג האוויר. קרל ויסל הוא ידידי ההולנדי מ"טרה סנטה", שפיתח אהבה גדולה למטאורולוגיה ולמפות סינופטיות.המידע הזה חיוני ביותר, בעיקר בתכנון חתירה במרחק גדול מהחוף, באזור שבו מזג האוויר עלול להשתנות במהירות.

 

התכנון היה לחתור שעתיים, לנוח חמש עד עשר דקות (אם נחים יותר מתחילים לסבול מהקור) ולאכול סנדוויץ' או חטיף שוקולד. רוח צדית חלשה נשבה והתחלתי לחתור לפי המצפן, כשהיעד עדיין לא נראה באופק. היה קר מאוד, הנוף לא השתנה והשעתיים שהקצבתי נראו כנצח. בהמשך המסע חציתי מפרצים רבים, גדולים אף יותר. אני בדרכי להוסאוויק, המכונה "מפרץ הבית", למקום שבו מצאו גרדר ואנשיו מחסה מפני רוחות החורף.

 

מדי בוקר ניסיתי לשבור שיא במהירות ההתארגנות: לקפל את שק השינה, המזרן והאוהל, לארוז בשקים אטומים בפני מים ולהכניסם לקיאק, להכין אוכל ושתייה חמה למשך היום, להצטייד במי שתייה, ללבוש את הבגדים הרטובים, להיכנס לקיאק ולגלוש למים. השיא עמד על שעתיים בדיוק.

 

הבוקר היה גשום וקר במיוחד. היעד היה מפרץ סקיאלפאנדי (Skjalfandi), 40 ק"מ מקצה אחד לאחר. הים היה גלי וערפל כבד השרה אווירת מסתורין. לאחר כשעתיים הרוח התחזקה והגלים הגיעו לגובה של מטר וחצי. חרטום הקיאק טיפס מעל כל גל ונפל בחבטה שבלמה והאטה אותו. בשלב זה התקדמתי באטיות רבה, כחמישה קמ"ש וחצי. חישבתי שבקצב כזה ייקח עוד שבע או שמונה שעות עד שאגיע לצדו השני של המפרץ. עצרתי והתעמקתי במפה, בניסיון להחליט האם ולאן לחתור כדי לקצר את המרחק.

 

העיירה הוסאוויק, המרוחקת כ- 20 ק"מ, נבחרה ככיוון החדש, כי הנמל שלה יאפשר לי ירידה קלה לחוף על אף הגלים הנשברים. חתרתי, כשמרחוק הבחנתי בגוף כלשהו מעל פני המים. חשבתי שמרוב העייפות אני הוזה ושכנראה זה סלע או הגלים. חלפו כמה דקות, וכ- 40 מ' ממני קפץ לו לווייתן קטלן (Orca) מתוך המים. גבו השחור וגחונו הלבן לא הותירו ספק. חשתי התרגשות מהולה בפחד.

 

הגלים גבהו והראות נעשתה גרועה, כשבאופק ראיתי שתי סירות דיג גדולות. הוצאתי את מכשיר הקשר מהתא שמאחורי גבי וקשרתי אותו לחליפת הציפה, כדי שאוכל ליצור אתן קשר במקרה שיתקרבו. אבל כשניסיתי להדליק אותו (משימה לא קלה כשהידיים נוקשות מהקור) נדהמתי לגלות שהוא "מת". הים לא חס והמשיך לעלות, הייתי תשושה, אבל המחשבה שהים עלול לגעוש עוד יותר, גרמה לי לסחוט כל טיפת כוח שעוד נותרה בי ולהאיץ.

 

בתיה של העיירה הוסאוויק הופיעו מבעד לערפל, והקלה גדולה מלווה באושר הציפה אותי. בנמל נתקלתי בסירות רבות שיצאו להפלגת צפייה בלווייתנים. הרגשתי מיוחדת על הדרך שבה זכיתי לראות את הענק המדהים מגובה אפס. החלטתי להישאר שם יום נוסף, לאפשר לחוויות להיספג וכמובן גם לנוח. נזכרתי בסיפור אינדיאני חכם שסיפר לי חבר, שאומר כי לעתים כדאי להאט את ההתקדמות הפיזית ולתת לנפש הזדמנות להתאחד עם הגוף.

 

החוף המזרחי - 7-26 ביולי 2006, 380 ק"מ

הים היה שקט, הרוח לא נשבה והמחשבות נדדו הרחק... לפתע נשמע פיצוץ עז. במרחק ראיתי אניית דיג גדולה, וכעבור דקות ספורות שוב נשמע הקול, אלא שהפעם הוא היה חזק וקרוב הרבה יותר. לווייתן ענק התרומם לו על פני המים עשרה מ' לפניי, תוך שהוא משחרר אוויר ומים בקול אדיר, ומיד נעלם. לבי החסיר פעימה... במוחי התרוצצה המחשבה: מה אם לא יבחין בי ויעלה מתחתיי? ראיתי רק את גבו ולא הצלחתי לזהותו. לראות ענק בגודל 15-20 מ' במרחק נגיעה, זה היה מדהים.

 

המשכתי לחתור בניסיון לעקוב אחריו. הוא שב ועלה מאחוריי, ולפתע שלושה לווייתנים עלו בו זמנית לנשום. הם עלו ואז צללו לעומק בעדינות מרשימה לחיה כה גדולה. הנחתי למצלמה ולמרדף והתמוגגתי מהמחזה. בדרכי הלאה, מפעם לפעם שב והציץ לרגע הגב האפור הארוך לא הרחק ממני. האם הם ליוו אותי בדרכי?

 

הייתי כחצי קילומטר מהיבשה. בצדו הצפוני של אי קטן חבוי מפרץ בין גבעות בזלת שחורות, מוגן מפני הרוח. התקרבתי אליו, מחפשת מסתור מהרוח, כש-30 כלבי ים מבוהלים זקפו ראשם והביטו בי. בן רגע נוצר סביבי מעגל כלבי ים, שצללו, קפצו והתיזו מים בזנבם, וחלקם אף שלחו מבטים "כעוסים" חשופי שיניים. הם ניסו וגם הצליחו להפחיד ולגרש אותי, כהגנה על צאצאיהם הרבים. כמובן שלא רציתי להרע להם, אך לצערי התקשורת בינינו נכשלה ולכן פצחתי בחתירה מהירה אחורה, למרחק שבו כולנו חשנו קצת יותר בנוח.

 

בלית ברירה גלשתי לעבר חוף זרוע אבנים קטנות וחלקות, בצדו הדרום-מערבי של האי, החשוף לרוח. המנוחה הקצרה שתכננתי הפכה לשהייה של יומיים על אי ששטחו כשטח מגרש כדורגל. הרוח התחזקה שוב, וצג מד הרוח הראה משבים של 100 קמ"ש. ביליתי שעות רבות של היום על סלעי הבזלת, גבוה מעל המפרץ, מתבוננת בכלבי הים ובאלפי ציפורי ים פעלתניות שהתעופפו מקניהן אל הים ובחזרה, מביאות מזון לגוזליהן.

 

החוף הדרומי - 9-22 ביולי 2006, 444 ק"מ

 

החוף הדרומי הוא רצועה שטוחה ולא מפורצת של חול שחור, שנוצר על ידי כרסום הקרח בסלעי הבזלת, והוא מתפרס על כ-450 ק"מ של חוף שומם וחדגוני, ללא בית, עץ או סלע למסתור בפני הרוחות. ייחלתי לכמה ימים של מזג אוויר טוב שיאפשרו לי לחתור ולעבור 60-80 ק"מ בכל יום, ולסיים בשבוע את קטע החוף הקשה והלא סלחני.

 

ככל שהתקרבתי לחוף הדרומי עלה המתח, מפני שבקרב אנשי הים חוף זה ידוע לשמצה. דייגים שפגשתי שטחו בפניי סיפורים מסמרי שיער על אניות שטבעו. חותרים מקומיים הראו לי תמונות של גלים צינוריים בגובה שבעה מ' ויותר, והוסיפו שהיו שם ונתקלו בסופות חול קשות ובגלים גבוהים הנשברים הרחק מהחוף.

 

הגעתי לעיירה הופן Hofn)), שם הצטיידתי במזון ובדלק לשבועיים רצופים ויצאתי לדרך. 80 ק"מ כבר מאחוריי, בהם אצבעותיו הנשפכות אל הים של הקרחון ואטנאיוקול (Vatnajokull) (השלישי בגודלו בעולם, מכסה כ- 12 אחוז משטחה של איסלנד), כשמסביב פסלוני קרח שניתקו וצפו אל האופק. התכנית השתבשה מעט כשרוח דרומית החלה מתעצמת, ואתה גלים בגובה שני מ' שנשברו בעצמה כקילומטר מהחוף. החלטתי לרדת לחוף, לפני שהים ימשיך ויעלה.

 

בעזרת המפה איתרתי בקתה לשעת חירום ((shelter, שנועדה לתת מקלט ממזג האוויר. כמוה פזורות עוד כמה במרחבים הלא מאוכלסים. הבקתה מרוחקת כשני ק"מ מהחוף. צעדתי לכיוונה, לא לפני שסימנתי את מיקום הקיאק על גבי ה- GPS. הבקתה הייתה נטויה על צדה, היא נפלה לתוך בור שפערה הרוח שנשבה במהירות 100 קמ"ש כמעט ללא הפסקה. בפנים גיליתי רצפה בזווית 45 מעלות, ושולחן, ארון ומיטה מרוסקים. מפחד שמשקלי יפר את שיווי המשקל והבקתה תתהפך, זחלתי פנימה בזהירות.

 

שלושה ימים ארוכים ביליתי בבקתה החשוכה והקרה. בחוץ השתוללה סופת חול שחדר לבגדים ולעיניים, ולכן אי אפשר היה לצאת. כשמי השתייה שלי אזלו, הצלחתי לאסוף כחמישה ליטרים מים מתוך בור בשלולית רדודה. "תכנית חירום" הופעלה גם בתחום הקולינרי: עשיתי הקצבה יומית כדי שהאוכל יספיק לימים נוספים במידת הצורך. קצבת המזון היומית הותירה אותי עם בטן מקרקרת, והזמן הרב ללא מעש אפשר למחשבות "רעות" לחלחל. הייתי חייבת להזכיר לעצמי מדוע יצאתי למסע הזה ולמה לבדי, הרי ברגעים מכריעים וקשים נמדד טיבו האמיתי של האדם.

 

יצאתי שוב לדרך כשהסערה שככה, אבל הגלים היו עדיין גבוהים. חתרתי בעצמה, בניסיון לצלוח את משברי הגלים. עברתי שלושה גלים, אך כמה מטרים לפניי התרומם גל עצום שנראה כקיר השואף השמימה. הוא התעגל וסגר עליי... בגלישה פרועה אחורנית, שבתי לנקודת ההתחלה. הסדרתי את הנשימה וניסיתי שוב, הפעם בתזמון ותמרון בין השבירות, והצלחתי להתרחק עמוק לתוך הים שעדיין סירב להירגע. הצלחתי להתקדם כ- 60 ק"מ בכל יום ב- 13 הימים הבאים, והגעתי לעיירה גרינדאוויק (Grindavik) המציינת את סופו של מדבר החול השחור.

 

החוף הדרום-מערבי - 23-30 ביולי 2006, 370 ק"מ

 

החלק הקשה והמאיים ביותר של המסע היה מאחוריי, ותחושת הקלה וסיפוק הציפו אותי. באנרגיה מחודשת המשכתי צפונה, לחלקו האחרון של המסע; החוף הדרום-מערבי, שבו מתגוררים כשני שלישים מאוכלוסיית איסלנד, המונה כ- 300,000 נפש בלבד. בדרכי לרייקיאוויק, שהיא הבירה הצפונית ביותר על הגלובוס, הראות הייתה כה טובה עד שהצלחתי לראות את חצי האי סניאפלסנס(Sneafellsnes)  ואת הקרחון שנראה ככיפה לבנה בקצהו.

 

עשרה חותרים רייקיאוויקים פגשו אותי ליד המגדלור בפאתי העיר, וליוו אותי למועדונם. סטייני שוב עזר לי, ודאג שאתארח בביתה של אמו. היה קשה להיפרד מהמקלחת החמה, למרות ריחם הגפריתי של המים שמקורם במעיינות חמים תת-קרקעיים. השם רייקיאוויק, שפירושו "המפרץ המעשן", ניתן על ידי המתיישבים הראשונים, כשראו את האדים העולים מן הקרקע, מאותם מעיינות גאותרמיים. בחוסר חשק נפרדתי מהחום האנושי והנוחות העירונית, והמשכתי בדרכי צפונה.

 

ביום ראשון 30 ביולי 2006 ליוו אותי הדס וסטייני בקילומטרים האחרונים לעבר נקודת הסיום בעיירה סטיקיסהולמור (Stykkisholmur), לאחר 53 יום ו- 2,000 ק"מ בקיאק.

אף על פי שהתגבשה במסע הכל כך לא שגרתי איזושהי שגרת חיים פשוטים, של השכמה ואריזת הקיאק, שעות של חתירה על המים והתארגנות לחניית לילה, למעשה שום יום לא דמה לקודמו. הים שינה צורתו תדירות, הרוח נשבה בעצמה ובכיוונים שונים, הנוף התחלף ועמו בעלי החיים. כל יום והסיפור שלו, רגעים של אושר צרוף למול קשיים, כאבים פיזיים והתמודדות עם הכול לבד. אך כשעושים זאת מתוך רצון אמיתי ואהבה, קל יותר לעמוד בפני קשיים רבים. ולתחושת הסיפוק וההישג האישי אין כל תחליף.