יום שלישי, 8 בנובמבר 2011

אייריש קרים דה לה קרים


רועי פרידלר מעלה גירה מטיול קיאקים לאירלנד יוני 2006.


גביע העולם בגרמניה נכנס לשלביו המכריעים ואני נוטש את זידאן, רונלדו ורונלדיניו לטובת עומר, וקבוצת חברים מטרה סנטה, לטיול שהצית את דמיוני – טיול קיאקים לאירלנד. לאחר מסע שכלל חניה בציריך, דבלין וטיסה אל דונגל בצפון מערב אירלנד, שם פגשנו את אושיין, מדריך קיאקים מסוקס, אשר הביא את הקיאקים מהמועדון בבלפאסט. למחרת לאחר השלב הבלתי נמנע של ציוד הקיאקים (לפחות עד שימציאו קיאקים ממולאים) נכנסנו למימי מיפרץ דונגל. בדמיוני את אירלנד ערב הנסיעה, ראיתי צוקים גבוהים, ים מאתגר, מוסיקה אירית אותנטית לשם שינוי והרבה גינס וויסקי. ואולם המציאות טפחה על פני. הצוקים היו הרבה יותר גבוהים ממה שדמינתי (או ראיתי בתמונות), ככה זה כשאתה מביט בהם מלמטה בגובה המים או במעבר בנקיק צר. את מיליוני הפאפנים גם כן קשה לדמיין מבעוד מועד, שלא לדבר על הלשלשת שלהם שהעניקה לכמה צוקים מראה של הרים אלפיניים... חוויה נוספת שקשה לדמיין מראש היא הכניסה (עם הקיאקים כמובן) למערות חשוכות בלי לראות אור בקצה, גישושים בחושך ויציאה במקום אחר. אה כן, גם הבירה והוויסקי היו בכמויות גדולות יותר וטעימים יותר כאשר לוגמים אותם במגרש הביתי שלהם.. הים היה מעניין בדרכו שלו, תופעות כמו גאות וזרמים קשה לחוות בהרצליה. במיוחד זכור לי מקרה בו חנינו באי כלשהו, יצאנו לסייר באי ולאחר של שעתיים מצאנו את הקיאקים בלב ים (זה בסדר מישהו דאג לקשור אותם).



היום של גמר הגביע היה יום מרתק בפני עצמו וכלל שתי חציות והקפה של אי קטן אולם ככל שהיום הלך והתקדם התברר לי כי, חרף התראותיי ותחנוניי,  אנחנו לא מתקרבים לשום מקום עם פוטנציאל לפאב עם טלוויזיה ובירה. שעה לפני שריקת הפתיחה נחתנו באי שומם בכוונה לקיים דווקא היום את הקמפינג המובטח. "אני רואה שם כמה בתים, האירים הם אנשים טובים, הם בטח הם ישמחו לארח אותך למשחק" מנסה להרגיע אותי עומר. אני זורק את חליפת ההצלה ורץ אל עבר הגבעות לחפש את האנשים הטובים עם הבירה, והטלוויזיה. בדרך אני מוכן להתפשר על טוב ליבם, גם אנשים רעים זה בסדר, גם על הבירה אני מוכן לוותר, רק כדי לצפות באירוע של פעם בארבע שנים, אני רץ ורץ אבל בדרך אני פוגש רק בתי אבן שוממים. מסתבר שכל תושבי האי עזבו לפני שפלה נולד. וכך אני חוזר לאוהל ושוכב בו בגשם כשאבא שלי משדר לי את המשחק בשידור חי...



לאחר יומיים הסתיים הטיול. בעיירה קסומה בקצה הצפוני של אירלנד. בערב התארחנו בפאב אירי שאוכלס עד אפס מקום  בתושבי השכונה, כשכל מי שיש לו כלי נגינה בבית (הד"כ כינור או באנג'י) הביא אותו ויחד הנעימו את זמננו במוסיקה אירית אמיתית. בדרך חזרה בילינו יום של תחנת ביניים בציריך. בעודנו מטיילים בפארק שעל גדות האגם, קיבל אלכס הטייס טלפון מאשתו שבבית מחכה לו צו 8. מלחמת לבנון השנייה התחילה. "שאל אותה" מבקש ג'וש "מה קורה עם החייל שנחטף לעזה, ביום שנסענו, שחררו אותו כבר?"  וכך התעוררנו מהחלום האירי וחזרנו למציאות המטורפת בארץ. אבל, מידי פעם עוד עולה בראשי איזה ניגון אירי או תמונה של צוק ענק, גם אם הם מצריכים איזה כוס ג'יימסון לחיזוק.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה